שאלה
שלום לכבוד הרב, אני בת 18, ונמצאת בשנת שרות לאומי בבית חולים. כבר מתחילת השרות ביקשתי להשתבץ במקום דינמי בו ארגיש כל יום מחדש שעשיתי המון, ותחושת הסיפוק תהיה גדולה, ואכן, אני עובדת במחלקה הכירורגית, בה מתאשפזים אנשים לאחר תאונות, פיגועים, ניתוחים , טראומות ועוד הרבה דברים קשים ל"ע. אין לי ספק שהשנה הזו מחשלת אותי מאד, אני לומדת להעריך את החיים, ונדהמת כל פעם מחדש מעצמי, מהכוחות הפיזיים והנפשיים שלי, ומהרצון שאין לו גבול- לתת, ובאהבה.
הקושי שלי הוא להפריד בין העבודה לבין הבית, בכל יום אני מגיעה הביתה מותשת, למרות שכמות שעות השינה שלי סבירות. חברה אמרה לי שהמראות הקשים שאני רואה כל יום מעייפים אותי בתת מודע, גם אם אינני חשה בכך, זה נשמע הגיוני, אך כיצד עלי להתמודד עם העייפות הנפשית הזו?, כיצד אוכל להנתק ולשכוח ממראות אלו לאחר יום עבודה מפרך, כך שאוכל לחזור הביתה בהרגשה טובה למרות הכל? (אחרת- אין לי ספק שאתמוטט!!!), אני הרי חייבת לצבור כוחות ליום הבא. כיצד אפשר לשכוח מתלאות יום קשה, ולהגיע הביתה, כאילו כלום לא קרה?, כיצד ניתן לפתח "עור של פיל" כזה?
אשמח לקבל תשובה מהרב, המון תודה!!!
הדס
תשובה
ב"ה
ברכה ושלום.
ראשית ישר- כח גדול על עבודת ההתנדבות הנפלאה שאת עושה.
התחושה שלך, היא תחושה נורמלית וטיבעית, מפני שכל מי שעבודתו היא טיפול באנשים (ועל אחת כמה וכמה אירעי אסונות), הרי הוא הנפגע הראשון במעגל הנפגעים.
**כדאי לך להתחיל את יום העבודה בזמן שאת מפנה אותו לעצמך.
הזמן הזה (שלא משנה מה אורכו), חייב להיות עבורך [זמן איכות], תעשי בו כל אשר גורם לך נחת, כגון: לנגן בגיטרה,
לחלל בחלילית,
לקרוא פרק תהילים באויר צח של בוקר,
להתפלל תפילת שחרית,
לבצע צעידת בוקר,
לכתוב שירים, סיפורים או מחזות.
וכו'.
**כדאי לך בסופו של יום עבודה להשקיע בפיתוח הרוחני/חברתי שלך כגון:
להשתתף בשיעור או הרצאה יומית קבועה,
להפגש עם חברות,
ללכת לקונצרט,
להמנות על חוג ציור או חוג יצירה כל שהוא,
מחול וריקודי עם,
וכדומה.
את המינון ואת החוגים, רק את יכולה לקבוע.
לדעתי זו הדרך שבה את יכולה לטפל בעצמך בעקבות העבודה והעול שאת נושאת על כתפייך.
בברכה,
עוזיאל.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם