שאלה
בעזרתו יתברך!
אוקיי אז ככה,
אני בת 17, מדריכה בבנ"ע.
לפני קצת יותר משנה הכרתי מישהי מהעיר שלי, באותה תקופה יצא לי לדבר איתה ביחידות ערב שבת אחד, והיא שפכה את ליבה בפניי.
הבנתי לצערי שיש לה לא מעט בעיות- בבית, מבחינה חברתית, מבחינה לימודית, מבחינה כספית..
אני אישית כל הזמן, בכל דבר בחיים מחפשת איפה אפשר לעזור לזולת, ולעשות חסד. כל הזמן אני מבקשת מה' שייתן לי לחיות חיים של נתינה, כי לי- ברוך ה' לא חסר כלום!
שמחתי שה' הפגיש אותי איתה, כי היה לי המון מה לתת לה- אם זה יחס חם ואוהב, אם זה עזרה בתחום הדת..
אז.. לאן אני חותרת?
אותה בחורה היא סוג של "דבק".
היא נורא אוהבת לגעת, ולחבק, (היא גם כל הזמן מזיעה בידיים, וזה לא נעים).
אני נורא נרתעת מהמגע שלה.
והיא כל הזמן אומרת שהיא אוהבת אותי, ושהיא מתה עליי, ושבלעדיי ובלעדיי המשפחה שלי היא לא יודעת מה היא היתה עושה, וכל הזמן נוגעת, ונוגעת.
בהתחלה ניסיתי להתעלם מזה, והמשכתי להכניס אותה ולעזור לה בשמחה.
אבל זה עדיין הפריע לי.
קשה לי עם אותה בחורה, וזה מגיע לרמות של ייאוש, כי הרי ה' זימן לי אותה כדי שאני אעזור לה, ןואני יודעת שהתפקיד הזה מיועד לי, אבל לפעמים אני מרגישה שזה גדול עליי.
בבקשה תתנו לי עצה, מה אני יכולה לעשות?
תודה רבה ושנה טובה מלאה בשמחות! (:
תשובה
שלום יקרה,
ראשית כל, אשרייך! השאיפה שלך, הרצון שלך לחיות חיים של חסד ונתינה נהדרים! דברייך קורנים באור של טוּב וחסד! הכרת הטוב שלך לה' על הטוב שנתן לך, העובדה שאת לא רואה את הדברים כמובן מאילו והרצון שלך לתת מתוך הטוב שיש לך, והתבוננותך במציאות סביבך והבנתך שדברים לא קורים סתם אלא ה' מזמן אותם בעבורך, מדהימים! כל אחד מדרכייך אלה הוא יסוד נפלא בעבודת ה' ובהארת אור טובו של רבש"ע בעולם ובמילוי שליחותינו הכללית והפרטית בעוה"ז! אשרייך על כך מאוד! יהי רצון שתזכי לחיות חיים של חסד כל ימיך ושכפי שאת יודעת להודות ולומר שלא חסר לך דבר, שה' יעניק לך עוד טובות הרבה בכל התחומים ובכל דבר שתצטרכי!
באשר לחברתך עליה סיפרת:
ראשית, יישר כח עצום על עצם ה"אימוץ" שלה! ברור לי שהדבר כשלעצמו, גם ללא הבעיה שתיארת, מאוד לא פשוט ודורש כוחות נפש והכלה, אנרגיות וזמן! אשריך שזכית במצווה ובחרת בה!
נראה לי שחשוב להתבונן כאן בשתי נקודות, פרטית – התמודדות עם המצב שנוצר במקרה הזה, וכללית- הדרך הנכונה לתת באופן כללי.
ברשותך אתחיל דווקא מהנקודה הכללית.
הרצון לתת הוא מידה חשובה ונעלית מאוד ובמיוחד עבור אדם הרואה בנק' זאת עניין מרכזי בחייו או את הנקודה שלו בחיים, יש נטיית לחשוב שככל שאתן יותר, ללא הגבלה, את כל כולי, כך ייטב! אלא שאין הדבר נכון.
לימדונו רבותינו שלכל דבר ולכל מידה, וגם לכל עשייה, יש גבול. כך גם לצדקה וחסד. כאשר עוברים את הגבול, גם החסד שמגיע מהמניעים הכי טהורים וטובים, עשוי להיות בעייתי. איך זה? ראשית יש לזכור שגם אנחנו לא ברשות עצמינו וחיינו, גופנו ונפשנו אינם הפקר, גם לא בידינו, לזלזל בהם! – אסור לאדם לתת צדקה עד רמה שלו עצמו לא יהיה מה לאכול,. יש גבול בנתינת מתנות עניים, תרומות ומעשרות... יש לדעת שגם אנו וגופינו לא שייכים לעצמינו כי אם שאולים לקוב"ה...
שנית, כאשר נותנים ללא גבול ומידה, ללא התחשבות בכוחות הנפשיים והפיזיים ובתחושות המלוות את הנתינה, בעצם שוחקים את הכוחות יותר מידי ועלול להיווצר מצב שאין כוחות לתת או שכל הנתינת נמאסת ע"י האדם ונעשית בתחושה רעה או אפילו בתחושה של החמצה או בתחושה של "מנוצל" ולא בתחושה טובה...
שלישית, לנתינה לאדם שמולך ללא גבול יש פעמים רבות גם מחיר חינוכי כלפי האדם הנ"ל שלומד שאפשר לנצל ללא גבול בלי להתחשב בצרכים של הנותן לו. ראיתי מקרים רבים כאלו כאשר מתפתח מצב בו הצד המקבל ממשיך לבקש ואז לדרוש עוד ועוד מהצד הנותן ואפילו נעלב וכועס כשהוא לא מקבל את דרישותיו, והצד הנותן, נפגע, מרגיש מנוצל ולא מבין שבמידת מה הוא זה שאיפשר למצב להגיע לידי כך...
קחי לדוגמא את הסיפור 'העץ הנדיב'. העץ נותן ללא גבול והילד לא נותן לעץ דבר. בסוף הסיפור נראה שילד רק למד לנצל (לא שת ליבו לרצון הפשיט היחיד של העץ – שיבוא לבקרו לעיתים ...) ולבסוף כילה את העץ לגמרי וגם העץ, בסופו של דבר, כבר לא היה כ"כ מאושר...
אני זוכרת איך, כשהייתי בגילך, חילקתי לחניכות וחברות את הקטע, שאת בודאי מכירה, של הרב אבינר 'זה לא מפריע לי'. (מהותו של הקטע הוא שמותר לפנות אלי תמיד ובכל מקום ותמיד אשמח לעזור) והוא נגמר במילים "ואם אני לא עונה, סימן שאני ישן". אני הוספתי לקטע עוד שורה – "וגם אז אפשר להעיר אותי...". הרגשתי אז שזה טוב ונכון... להיות זמינה תמיד, בכל עת, ללא גבול לעזרת חברותי... אלא שלא כך הוא. גם הצד המקבל, הנעזר, צריך לדעת שיש גבול, שהצד הנותן הוא אדם בעל צרכים, שגם בו צריך להתחשב, אחרת בטובנו, השחתנו את מידותיו של האדם מולנו שהופך בלתי רגיש לצרכי זולתו ומרוכז בעצמו בלבד...
לסיכום הנקודה הכללית. גם בחסד ונתינה יש לשים גבול. הגבול עובר בהתאם לכוחותיך (נפשיים ופיזיים), יכולותיך ומחויבויותיך האחרות. יש כמובן להתאמץ בחסד ולהבדיל בין עצלות למניעה אמיתית, אך אני בטוחה שבבינת הלב ובהגיון בריא, תוכלי למצוא את ההבדל...
איך זה קשור? כאן מגיעה הנקודה הפרטית של המקרה שתיארת לגופו... כמו שאמרתי, אשרייך שזכית ובחרת לאמץ ולעזור לחברה זאת... נוצר מצב שהיא, לא בידיעה, מבקשת ממך משהו (-המגע, הקרבה הפיזית) שאת מתקשה נפשית -ובמקרה זה, לא משנה למה, לתת לה. רע לך עם זה וזה גם משפיע על הנתינה שלך לה באופן כללי... במצב כזה חשוב מאוד להציב את הגבול. כמובן יש לעשות זאת באופן עדיין ולא פוגע, אך בצורה ברורה. זה חשוב בשבילך וגם בשבילה! אם יפסיק הגורם שמציק לך כ"כ בקשר, את תוכלי לתת לה קשר ולארח אותה ושאר הדברים שאת עושה, בכיף. והיא, שבטוח באמת מכירה טובה ובכלל לא רוצה לגרום לך אי נעימות, תזכה להמשיך ולהינות מקשר אמיתי וטוב שיהיה ביניכן בע"ה, ללא העמדת פנים..
אז מה כדאי לעשות? נראה לי שכדאי לך לומר לה את מה שאת מרגישה. שאת מאוד אוהבת אותה אבל קשה לך עם חיבוקים ואת מבקשת שלא תחבק אותך. היי נחמדה ביותר, אך ברורה והחלטית. אמרי לה שאין זה קשור בכלל לקשר ולחברות שלכן, פשוט לא טוב לך החיבוקים ותעמדי על זה. בהתחלה אולי כדאי שתמנעי לגמרי מהחיבוקים ואולי בהמשך, תאפשרי מעט, רק אם תחושי בנוח עם זה לגמרי... אולי כדאי, ע"מ שלא לפגוע ברגשותיה, לא לתת חיבוק גם לחברות אחרות, כשהיא נמצאת... אני מקווה שכך תשובי להרגיש טוב עם הקשר שלך איתה ולתת לה מעצמך בשמחה...
יקירתי,
שתזכי שה' יעניק לך המון כוחות להרבות בעשיית חסד מתוך שמחה ותזכי שהקב"ה ישלם שכרך!
מקווה שעזרתי...
פה בשבילך תמיד,
גיטה
gitale@gmail.com