שאלה
שלום לרב.
אני פונה דווקא אליך, מתוך תחושה שאצלך אמצא יותר הבנה ואקבל תשובה יותר אנושית- (ולא מבחינה הלכתית דווקא).
אני נפגשת עם בחור. כנראה שנתחתן בע"ה.
אם נדבר במושגים שטחיים, אומר שאני מחשיבה את עצמי "דוסית", ושואפת בין השאר להקפיד על ההלכה קלה כבחמורה.
הוא מאד שונה ממני מבחינה דתית. הוא פועל מתוך היגיון ותחושה של התחברות למצוות. למשל, הוא לא מברך "שלא עשני אישה".
זה באמת פער מאד גדול בינינו. אבל אנחנו מרגישים שיש בינינו התאמה בשאר הרבדים וחיבור מאד מיוחד ונדיר.
ולכן, אולי, ניצור בינינו ברית של נישואין.
"שברנו" את איסור נגיעה.
אני, מתוך חולשה, יצרים וצורך להיות קרובה אליו.
הוא, מעבר לעניין יצרים ורגשות, מתוך אמונה שעדיף מאד (!) שלא לשמור נגיעה. כי, לדבריו, המתח המיני כשלא נוגעים הוא גדול מידי, בלתי נסבל, גורם לזוגות דתיים להתחתן מהר בלי לבחון באמת את ההתאמה שלהם, ויוצר מימד מלאכותי בקשר.
באיזה שהוא שלב, השתכנעתי.
יותר נכון, היצרים שלי השתכנעו.
אבל בכל אופן יש איזה משהו בדבריו.
כי אחרי שהמתח הזה נשבר קצת מידי פעם, אנחנו מסתכלים זה על זה באופן "נקי" יותר, מפוכח יותר. לא דרך מסך של יצרים.
הוא אומר שהרבה זוגות מגיעים לזה רק אחרי החתונה, ואז מתפכחים ומגלים מי האדם האמיתי שמולם.
דרך אגב, אם זה לא ברור, אנחנו ח"ו לא מקיימים יחסי מין.
אני פועלת בניגוד להשקפת העולם שלי, בניגוד לתורה, בניגוד לאמונה שלי.
כדי "להסתדר" עם כל זה, אני משתדלת ש ל א
לקרוא הלכות בנושא, שו"תים וכדו', ולא לחשוב על זה יותר מידי.
לכן הפניה שלי אליך היא העזה גדולה מצידי.
אני מרגישה שאני לא יכולה לצאת משם. וגם לא רוצה.
אני יודעת שאני בוגדת בעצמי, באיזה שהוא מקום,
אבל יודעת גם שזה יהיה כך רק עוד כמה חודשים, עד החתונה.
אני מרגישה שנסחפתי לתוך מערבולת.
אני לא יכולה לצאת ממנה.
יש לרב אולי משהו לעודד אותי, לייעץ, לעזור או להאיר?
תודה רבה.
תשובה
ב"ה
שלום לך.
שאלתך ותיאורך ריגש אותי והטריד את מנוחתי. לא רק בשל התיסכול הרב בו את מצויה. הוא ברור ומובן. אדם לא מסוגל לחיות בניגוד לערכיו ולצו מצפונו. אני מרגיש שיחס לחיים צריך להיות יחס בו אנו מנתבים ושולטים ברצונותינו ולא מצב בו הם שולטים בנו.
יחד עם זאת, הכישלון הזה הותא תוצאה של קשר שיתכן ואם בוחנים את ההלכה, את גדרי היחוד וכו', מבינים את עומק מחשבתם של חכמים ולא מגיעים למצב זה.
אבל, היאוש, יגרור אותך לתוך מערבולת שלמה של יצרים ומכאן הסכנה גדולה שבעתיים. יאוש מוביל להסחפות גדולה שבעתיים: "נרי בין כה וכה אני לא בסדר, אז אם כבר...". זו גישה מוטעית. ההתייחסות חייבת להיות מתוך תשובה מאהבה. מתוך הבנה שאין אפשרות להתמודד עם השאלות הללו אלא אם כן תתמלאי בכוחות חיים חיוביים ותשאלי את עצמך את שאלות היסוד.
המרכזית היא - האם היחס של הבחור להלכה לא יגרור בעקבותיו ויתורים נוספים שלך על החיים. אינני מכיר את הבחור ואינני נוהג לתת עצות סרק. אני סולד מסיסמאות אבל האיוולות שיש בטענת הנגיעה נסתרת רק מעצם ההתייחסות לאחוזי הגירושים בקרב אלה שחיו לפני החתונה יחד שנתיים ושלוש וארבע כדי להכיר אחד את השני. לעניות דעתי, לא את האחר רוצים להכיר אלא את עצמך ואת צרכיך.
זוהי התייחסות מסוכנת מאוד להלכה. היא עלולה להוביל להתייחסות בעייתית לשאלות הנוגעות להלכות טהרת המשפחה ולכשרות ולשבת.
אני מציע לך לבחון את היחס לתורה שהוא מרכיב מרכזי בבית ועל פי זה לבחון את המשך הקשר. צר לי שאת מאבדת את עצמיותך. זה כואב לי יותר מאשר הכישלון על הנגיעה. עליו ניתן להתגבר ובכל מקרה הוא יפתר לקראת חתונה. הבעיה האמיתית היא היחס שלו לחיים התורניים והגררות שלך אחריו. גם אם את חשה בצורך עז להינשא, גם אם יש לך תחושה שאת חייבת לבנות בית, עדיין נכון שתציבי גבולות למניעת בנין בית שבסופו של דבר לא יהיה לרוחך.
העיקר -
אל תפלי ברוחך,
האמיני בעמדותיך, באמונתייך,
היי אופטימית
התמלאי באמונה ובשמחה
ובעז"ה תראי ברכה ואור,
ביקר
שי