עד כמה לבטל את הרצונות שלי?

שלום וברכה
התסכול שבו את נמצאת הוא דבר הגיוני ובריא. למה הגיוני ולמה בריא? הגיוני משום שהקרבה למען הכלל תמיד מעורר את שאלת מה הגבול ועד לאיפה לקחת את זה. האם כל אחד צריך להתאבד למען האחר או שיש גם צד אישי ופרטי שיש לו חשיבות. מתי זה הופך ממשהו נכון למשו אגואיסטי?
ולמה בריא? כי יש לכל אחד בריאות נפשית בסיסית שמאותת לו מידי פעם כשהוא עובר את הגבול וגורם לנו לבדוק ולבחון מה באמת נכון לעשות.
מצד אחד חונכת להיות גלגל וזה דבר טוב ומעולה. האם זה מחייב ביטול עצמי? בוודאי שלא. יש כמה אפשרויות להסביר ולפשר בין 2 הצדדים:
1. דאגה לעצמי נותן סיפוק ושמחה שמאפשר לי אחר כך גם לתרום לאחר הרבה יותר טוב. לכן כן צריך לדאוג לעצמנו ולעשות דברים שאנחנו אוהבים, זה מרענן, מחזק וכו´ ונתון כוחות כדי שאחר כך נתרום בעוד יותר כוח ובעוד יותר מרץ.

2. הדאגה לעצמי ו"לעשות מה שאני אוהבת" יכול להיות שהוא נובע לפעמים מזה שאנו לא אוהבים באמת להיות גלגלים. חונכנו ואנחנו מבצעים אבל בלי הזדהות עם הדברים. זה כמובן ממש לא רצוי. תהיי גלגל כי את רוצה בזה וממילא תמצאי שם את כל הסיפוק והאהבה בעשייה שאותה את מחפשת. אין באמת סיבה שאדם שנותן למען הכלל לא ירגיש טוב עם עצמו גם אם הוא לא עושה משהו אישי ופרטי. הרבה פעמים הפרטי הוא משהו שנחמד לרגע ונעלם מיד אחר כך בעוד עשיית הטוב לאחר זה משהו שמשאיר רושם הרבה יותר עמוק והרבה יותר משמעותי.
לפי זה - אם ההסתכלות הזאת נוגעת לך כדאי שתחשבי מחדש באיזה רכב את רוצה להיות גלגל. לא כל הרכבים מתאימים לאישיות שלך ואולי בגלל זה אין לך סיפוק. אם עזרה לנכים זה לא זה, אז תנסי הדרכה, ואולי עבודה עם אוכלוסיה מבוגרת, ואולי בבית תמחוי...

3. כיוון אחר הוא שגם כשאני דואגת לעצמי אני דואגת לכלל. איך זה יכול להיות? אם אני מפתחת תחביב אז כמובן שאני יכולה ללמד אחרים שיהנו גם. אבל מעבר לזה אני מפתחת עוד צד באישיות שלי ומעמיקה את ההכרות שלי עם עצמי וממילא להבין יותר איזה גלגל אני אמורה להיות בעולם.

אלו האפשרויות לדעתי. אשמח להרחיב על כל כיוון אם תרצי - תפני אלי באימייל.

כל טוב
יקיר
yockir@neto.net.il