סוגיות חברתיות - מעמד האישה

שלום וברכה

א. יש לתשובה על עדות נשים שתי רמות של התייחסות, ואפשר אפילו שמדובר בסתירה מסוימת בין שני הרבדים. הרובד האחד הוא הרובד שבו ההלכה בתורה קבעה כי נשים פסולות לעדות וכדו'. היא לא נימקה למה, כמו הרבה נושאים שהתורה לא מבארת את היסוד הרעיוני שמאחוריהם. בדרך כלל, ההסבר המקובל אינו בשל העובדה שנשים טיפשות, או לא מוכשרות, או כל עניין אחר, אלא בשל הטיעון שהתורה מבקשת למנוע מנשים להתחייב לדבר בשפת ה"דין". זהו יסוד מהותי שהוא חלק מההבחנה שבין גברים לנשים בתורה. זו דוגמה אחת בלבד, וכמובן שהדבר מחייב דיון ארוך ומשמעותי. חלק ממנו נעשה בספרו של הרב חיים נבון, שכדאי ללומדו. רובד שני של התייחסות הוא הפרקטיקה. בפרקטיקה אנו מוצאים כי עדות נשים מתקבלת בדרכים שונות ומגוונות.
ב. ככל הידוע לי, כל גדולי התורה פוסקים כי יש מצבים בהם חובה לסגת. עשו את זה במצבים שונים לאורך ההיסטוריה גדולי ישראל, מירמיהו ועד רבי יוחנן בן זכאי. אפילו הרב שפירא זצ"ל שהיה מקור הקביעה שגוש קטיף מחייב סרוב פקודה בגלל ישוב ארץ ישראל כתב במאמרו כי ישנם מצבים קיצוניים בהם חובה לעשות כך. השאלה היא כמובן שאלה מידתית. אולם הנקודה החשובה ביותר היא העובדה שלדעת גדולי תורה מהציונות הדתית יש לגשת לסוגיה זו מנקודת מוצא כי קיימת חובה כלפי ארץ ישראל. זו אינה שפת זכות בלבד, אלא שפת חובה, ונקודת המוצא של הממשלה צריכה להיות כי חובה עלינו להתיישב בארץ ישראל ולא להניחה לזולתנו מן האומות. לאמור: נקודת המוצא שנלחמים על ארץ ישראל, ורק במצבים קיצוניים מותר או אפילו חובה לסגת.
ג. שאלת היחס לנוצרים מול היחס שלהם אלינו היא בהחלט נושא שזקוק לדיון משמעותי, וזה לא פשוט כלל ועיקר.

כל טוב