נשבר לי כבר מכל ההדרכה הזאת...

מדריכה יקרה שלום לך,
כאבתי לקרוא את ההרגשה שלך עם החניכות ובסניף. זה ממש לא נעים ומאוד מתסכל להרגיש שנכשלת ושכבר אין לך כוח להדרכה אחרי שהשקעת את הנשמה שלך. אני מעריכה אותך מאוד על כך שאת מדריכה בסניף חוץ, משקיעה ומחנכת למרות שעדיין אין שום תוצאות. זו עבודת החינוך האמיתית. אשרייך!

לפני שאכתוב על הקטע המעשי, אני רוצה בכל זאת להקדים כמה מילים על חינוך. מגיע לך גם קצת חיזוק. אפילו אם זה יחזיק מעמד רק לכמה שעות או ימים, עדיין זה שווה.

יש משפט ידוע, שמרבים לצטט, אבל אני אישית לא התעמקתי בו אף פעם.. אולי הגיע הזמן להבין אותו קצת לעומק-
["הדואג לשנה זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים".]
מחנך צריך לדעת שהדאגה שלו מגיע עד למימד של דורות. אני לא יודעת אם לכך התכוון הוגה המשפט (יאנוש קורצ´אק), אבל לדעתי ניתן ללמוד ממנו שני מסרים משמעותיים מאוד בכל הנוגע לחינוך.
מסר אחד מדבר על הזהירות הנצרכת בהתנהגות וביחס כלפי החניכים, שכן כל מעשה משפיע עד לדורות הבאים ממש, ומסר נוסף מדבר על כך שאת פירות החינוך רואים רק לאחר דורות.

שני המסרים האלו מתסכלים וממלאים תקווה כאחד.
מצד אחד מה הטעם להשקיע במשהו שייתן פירות רק בעוד דורות..? אך מצד שני, הפירות האלו חשובים ועצומים כל כך! יש להם השפעה ארוכת טווח עד לדורות הבאים של החניך. ומה יותר גדול מזה...

חינוך זו משימה לא פשוטה כלל, זו ממש בחינה של "מאמין וזורע". מחנכים, משקיעים, נותנים את הנשמה ו--- כלום לא קורה. צריך להתאזר בסבלנות, וגם אחריה לא בטוח שנזכה לראות את הפירות. אבל עם זאת, זו משימה שממלאת את העוסקים בה בחיוניות, בעוצמות ובגדלות נפש.
כשהכניסו אותך להדרכה, ידעו שיש בך כוחות של נתינה, יכולת מתודית טובה, השקעה, דוגמא אישית ועוד. אבל גם ידעו שיש בך כוח שיש למחנכים, כוח של אמונה.

כמדריכה ומחנכת, יש לך יכולת להרחיק ראות, להגיע ממש עד לכמה דורות קדימה, ולהאמין ששם יתגלו פירות עמלך.
גם אם כרגע הפירות האלו עדין לא התחילו לצמוח,
גם אם כרגע נראה שהעץ בכלל נובל,
גם אם כולם מסביב לא מבינים למה את משקיעה את הנשמה במשהו שבכלל לא מראה תוצאות... לך יש אמונה שהחינוך שלך עוד ישפיע.
ולא, זאת לא אמונה תיאורטית ו"מרחפת", זו אמונה מעשית ממש, אמונה שגובלת בידיעה. לא חסרים סיפורים של השפעת החינוך לטווח ארוך, ולא חסרים המחקרים שמוכיחים זאת.

את משקיעה את הנשמה שלך ביצירת קשר עם החניכות, בהעברת מסרים ובהכנת פעולות ואת מרגישה שזה לא זה, שהכל הולך לריק. אלא שזה לא כך. כל ההשקעה שלך, היחס שאת נותנת לחניכות, החיוך, ההקשבה, הכל מחלחל ונכנס פנימה, ובע"ה בעוד כמה שנים הנבטים יתחילו לצמוח.

ועכשיו לת´כלס. קל לדבר ולהאמין בערכים האלו, אך ליישם קשה הרבה יותר.
מה עושים?
מה תעשי אם את כבר מרגישה שנשבר לך מהכל?
לעזוב את ההדרכה? להמשיך בכל זאת? ואם להמשיך, אז איך?

אני לא זאת שיכולה לענות לך על השאלה הזאת. אני לא מכירה אותך, לא את החניכות ולא את הסניף. אני יכולה רק לכוון, לתת שאלות מנחות, נקודות למחשבה ועוד כמה רעיונות. בפועל, היחידה שיכולה לענות לך על השאלה זו את בעצמך.

לפני הכל, נראה לי שכדאי מאוד שתדברי עם הקומונרית של הסניף (אם עוד לא עשית את זה). תספרי לה על ההרגשה שלך ותשאלי אותה מה כדאי לעשות. בסך הכל יש לה קצת יותר ניסיון ממך, והיא גם תוכל להתייעץ או להפנות אותך לאחראים בהנהלה הארצית שנמצאים מעליה ויכולים לעזור לך גם.
עם הקומונרית תוכלי גם לחשוב על פתרונות אפשריים שיעזרו לך להרגיש טוב יותר בהדרכה. למשל- אולי הקומונרית תעביר פעולה לחניכות שלך בנושא כבוד ותנסה קצת לגעת במה שקרה? אולי יעזור אם יכניסו איתך להדרכה עוד מישהי?

אחרי שיחה עם הקומונרית נסי לחשוב עם עצמך, או עם חברה טובה שמוכנה להקשיב-
מה הכי טוב לעשות?
האם שווה עוד לנסות ולהשקיע?
האם יש סיכוי לשנות את המצב עם החניכות?
האם יש לך כוח לפעול לשינוי המצב?
אולי כדאי לנסות עוד כמה דברים שיכולים לעזור ורק אז להרים ידיים, כדי להרגיש שניסית הכל ולא "נטשת באמצע המערכה"?

נסי לחשוב גם על הנקודות הבאות-
מה תעשי אם תעזבי את ההדרכה?
האם יהיה לך סניף אחר להדריך בו?
אולי עדיף להישאר כמדריכה בסניף הזה, להעניק, לפעול ולהשתמש בכוחות שהקב"ה נתן לך, מאשר לא להדריך בכלל?
אולי תמצאי סיפוק בתחום אחר, לא בהדרכה, כמו- חונכות אישית, התנדבויות בארגוני חסד שונים וכד´?
האם יש מדריכה שתיכנס במקומך אם תעזבי?

כדי להקל על החשיבה כדאי לעשות רשימה של יתרונות מול חסרונות. פעמים רבות רשימה כזאת שמה את הדברים מול העיניים ועוזרת מאוד לקבל פרופורציות נכונות על המצב.
כדאי מאוד גם להתייעץ עם אנשים נוספים לגבי תחושותיך. אולי יש עוד מדריכים בסניף הזה או בסניפים אחרים שמרגישים כך? אולי יש להם פתרונות טובים? יכול להיות שהמדריכה שהדריכה לפניך גם קיבלה יחס כזה מהחניכות, ואולי היא תוכל לעזור לך.

ועוד רעיון קטן לסיום. אני לא יודעת אם זה יתאים לחניכות שלך, אבל שווה לחשוב על זה.
מה דעתך לפתוח הכל עם החניכות ולדבר איתן "דוגרי"?
אני זוכרת כמה מדריכות שדיברו איתנו בצורה כזו, ולרוב זה ממש הצליח. אפשר להזמין את החניכות לפעולה מיוחדת, שתיערך במקום אחר, לא בסניף. ליצור אוירה מתאימה ולדבר על הכל בפתיחות ובצורה גלויה.
אם את מרגישה שלא תצליחי להשיג את המטרה בפעולה כזאת, יכול להיות שכדאי לך לבקש עזרה מהמדריכה הקודמת של החניכות שלך. תבקשי ממנה שתעשה להן "ערב דוגרי" כזה (בלעדיך כמובן. את אולי תצטרפי מאוחר יותר), ושתנסה לדבר איתן ולהבין מה קורה ביניכן.

יקירתי,
"כל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקב"ה משלם שכרם", זה לא נאמר סתם. רק הקב"ה הוא זה שבאמת ´מעריך´ את העבודה והעיסוק החשוב בצרכי ציבור, ולכן גם רק הוא זה שמסוגל לתת על כך את השכר המתאים.
מאמינה בך ובכוחותיך.
בהצלחה רבה!
אם תרצי לשתף אותי, אשמח לשמוע מה קורה והאם הצלחתי לעזור.
עדי.
sht.adi@gmail.com