שאלה
לאחרונה שוחחתי עם מישהו על אמונה, לאחר שיח רב הוא הביא לי פסוק שלטענתו מוכיח כמה הקב"ה מחשיב אותנו כנחותים.
ברור לי שהפירוש מוטעה, אך לא היה לי מענה לפרוש הפסוק, אשמח אם תאירו את עיני לגבי הפסוק:
"וירדו בני האלוהים אל הארץ ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו
וילדו להם בנים ובנות רבים... ויאמר אדוני לא תדון רוחי באדם לעולם בשגם כי הוא בשר ודם... ויהיו ימיו למאה ועשרים שנה."
תודה רבה!!!!
תשובה
ראשית יש לדעת כי ביחס לאלוקות אנחנו באמת נחותים...
אך עם זאת אין הדבר נוגע כלל לגודל האחריות והצפיות אותם דורש הקב"ה מאיתנו, דבר המעיד על אמון כלשהו שניתן, כביכול, על ידו יתברך בבני האדם 'הנחותים'.
הפסוק שהזכרת לקוח מתוך רצף פרשיות בתחילת ספר בראשית העוסק כולו בירידה מסויימת במעמדו של האדם ובכוחותיו, בעקבות הבריאה - החל בגירוש מגן-עדן וכלה במבול ומגדל בבל. ירידות אלו הן המביאות לבסוף לעולם אותו אנו מכירים בו האדם חי מאה ועשרים שנה, עומל למחייתו, ומחולק לעמים וגזעים שונים.
תופעה זו נובעת מהתנפצות החזון האדיאלי שלפני הבריאה אל קרקע המציאות החומרית, ובשקיעה מסויימת של האנושות אל מצבה הנוכחי.
האדם תפקידו לעמול בעולם זה ולתקן את המציאות בכוחות שניתנו לו.
בתקווה שתשובתי מספקת.
עקיבא