שאלה
לא טענתי שבית המשפט הישראלי פוסק לפי דין תורה, אבל גם האמירה שאין לו קשר עם הצדק היא אינה נכונה, ואף מפתיעה כאשר נשמעת מפי הציבור הממלכתי, הרואה במוסדות המדינה חלק מאתחלתא דגאולה.
עניין נוסף בשאלה זו הוא עקרוני יותר. מערכת המשפט הישראלית עשתה תיקון בשנים האחרונות, תיקון שלכאבי הרב טרם נעשה בציבור הדתי. הבעיה בהכרעת הדין היתה "מילה שלו מול מילה שלה" וקצב הורשע מתוך בחירה של בית המשפט להאמין למתלוננות. לא תמיד אפשר להגיע לאמת לאמיתה, משום שישנם מעשים המתקבלים ונתפסים בדרכים שונות על ידי הגורמים השונים המעורבים בפרשה. במקרים אלו, ההכרעה צריכה לבוא על סמך החלטה ובחירה. עד כה, המערכת תמיד בחרה להאמין לצד החזק, לגבר, ותלתה את חפותו בספק. סוף סוף הגיעה העת בה השופטים רואים לנגד עיניהם את החלש (כמו שמצווה אותנו התורה - לדאוג לגר, ליתום ולאלמנה), וזועקים את זעקתו.
ועכשיו בנימה אישית יותר: אני קורבן לאי-אימון, לבחירה להאמין לחזק. אני נאנסתי על ידי אדם שאף אחד לא רצה להאמין ברשעותו. ולא, הסיפור שלי לא היה הסיפור של הנערה שזעקה בשדה ולא היה לה מושיע. הדבר התנהל בלב העולם המיושב, ואני לא צעקתי. לא צעקתי בגלל כל הסיבות שבעולם. חוץ מסיבה אחת - לא צעקתי, לא משום שרציתי. אין דבר נורא בעולם יותר מאשר לומר לנאנסת שזו אשמתה, שהיא רצתה בדבר. כאן המקום של ההנהגה להחליט ולבחור: לא לפגיעה! לא לאלימות נגד נשים! לא לזילות ולזלזול בגופן! לא לניצול מרות!
מכתב הרבנים פגע בי באופן אישי. מהיום שהוא פורסם ועד היום אני שוכבת בבית חולה (פיזית!) ולא מסוגלת לצאת. אני מרגישה שהם פרסמו מכתב נגדי. נגדי ונגד כל הנשים שכמותי. אני לא מסוגלת יותר להזדהות עם ציבור שמנהיגיו מתבטאים בכזו אדישות נגד החלשים בחברה.
חבל. דווקא אהבתי פעם את החברה הדתית.
בברכה,
תשובה
שלום לך,
תהיי בריאה חזקי ואמצי.
אני מאד בצער לקרוא את אשר עבר עליך וגם מבין ומודע לקשיים שאת מרגישה כעת.
בכל אופן אוסיף לך כמה דברים:
1. את, בעצמך, כמי שחווית דברים קשים - צריכה גם כדי להגן על עצמך להבחין ולהפריד בין אונס לבין מה שקרה כאן.
אשתמש בדוגמא שאותי זעזעה מהלשון הציבורית שלנו