משפט ישראלי ועברי

הי שביעיסטית!
בשאלה שהפנית אלינו, העלית שלש שאלות שונות.
קודם, ברצוני לציין כי השאלות ששאלת הינן טובות וראויות ולפחות מהשתיים הראשונות עולה כי קיימת בך משיכה נפשית ואהבה לתחום המשפטים. תחום זה הינו, לטעמי, תחום מעניין וחשוב, וללא קשר למסקנה ההלכתית אליה תגיעי בעקבות התשובה, אם אכן חפצה נפשך בלימודי המשפטים, הייתי ממליץ שתחפשי ותמצאי לך את המשבצת הנכונה בה תוכלי למצוא את מקומך בתחום הרחב והמגוון הזה. בכל מקרה אל תוותרי על זה בקלות.
ועכשיו לשאלתך הראשונה.
רוב הלכות דיבור וקריאה בשבת נלמדות או נסמכות על הפסוק שכולנו מכירים מקידוש יום השבת: "ממצא חפצך ודבר דבר". מהפסוק הזה לומדים חכמים שישנם איסורי שבת שאינם קשורים לעשייה או למלאכה, כרוב ההלכות שאנו מכירים. ההבנה היא כי ישנו גם סוג דיבור וסוג עיון שאסורים בשבת.
כמה מהעקרונות שלומדים חז"ל מהפסוק הנ"ל הינם רלוונטיים לענייננו:
1. דברים בטלים - כותב השולחן ערוך: "ודבר דבר - שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול... ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות". ומסביר המשנה ברורה כי דברים בטלים הכוונה לדברים שאין בהם זכר לעשיית מלאכה וגם אין בהם דברי גנאי וקלות ראש. אלא שעל פסיקה זו של השו"ע מוסיף הרמ"א: "ובני אדם שסיפורי שמועות ודברי חידושים עונג הוא להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול...". זאת אומרת שאם נהנה האדם מהדברים הבטלים מותר לו לעסוק בהם ולדבר בהם בשבת. אמנם, על קביעה זו מעיר המשנה ברורה ש"מכל מקום יזהר מלהמשיך הרבה בזה...". גם הדברים הבטלים שהם עונג, יש לעסוק בהם מעט יחסית ולא לעשותם לעיקר השבת.
2. לימוד תורה בשבת - כותב השו"ע: "אסור ללמוד בשבת ויו"ט זולת בדברי תורה ואפילו בספרי חכמות אסור". איסור זה מדבר כבר על לימוד ולא על דיבור בעלמא, ויוצא ממנו שאסור ללמוד חכמות שאינן תורה בשבת, משום שהשבת היא קדש ויש לעסוק בה רק בדברים שהם קדש. אלא שכבר השו"ע בעצמו מעיר בהמשך ההלכה ש"יש מי שמתיר". בהערה זו הוא מכוון לדעת הרמב"ן והרשב"א שמתירים ללמוד בשבת גם חכמות שאינן דברי תורה. סוגיה זו נמצאת במחלוקת גדולה. ההכרעה להלכה בשאלה זו תלויה בשאלה כמי לפסוק. המשנה ברורה כותב שם שנוהגים כדעת הרמב"ן והרשב"א, שמותר. ואילו פוסקים אחרים (כמו הרב עובדיה יוסף בילקוט יוסף) מכריעים כדעת המחמירים (הרמב"ם והשו"ע). אמנם גם הרב עובדיה מעיר כי בסיטואציות רבות ניתן להקל כדעת הרמב"ן והרשב"א.
לענייננו...
משפט עברי ודאי אינו בגדר דברים בטלים, מה גם שכפי שהבנתי, מאחר ואת לומדת את זה במסגרת חוג ולא במסגרת מחייבת, את כנראה נהנית מהלימוד ובשבילך הוא עונג. כך שבכל מקרה לעניין זה מותר לך.
לגבי עניין לימוד התורה בשבת, כפי שראית ישנם פוסקים רבים המתירים לכתחילה ללמוד כל חכמה בשבת (גם חכמת הרפואה, כלשון הרמב"ן). ואפילו למי שמתיר ללמוד רק דברי תורה, ודאי שמשפט עברי, בו נלמדים טקסטים תורניים והלכתיים, נחשב דברי תורה ומותר ללמודו בשבת.
כל שאמרנו לעיל התייחס למצב בו הלימוד בשבת הוא לשם הלימוד ולא לשם התכוננות למבחן. במידה והמטרה היא לימוד למבחן נכנס כאן גורם נוסף והוא איסור ההכנה מקודש לחול. אלא שגם בעניין זה כותב הרב עובדיה בילקוט יוסף (ח"ד בנושא מה מותר לקרא בשבת) שמותר ללמוד למבחן בשבת בדברים המותרים לקרותם בשבת.
עד כאן, ואם בכל זאת חשקה נפשך להחמיר על עצמך, די כי תמעטי קצת בלימוד מעין זה, ולו רק בכדי לשנות מנהגך בשבת ממנהגך בחול.
בעניין לימוד המשפט הישראלי בשבת - כפי שראית, שאלת לימוד החכמות בשבת נתונה במחלוקת והרשות בידך להכריע לקולא או לחומרא. אא"כ את פוסקת באופן עקבי כמו המשנה ברורה, או לחילופין כמו הרב עובדיה, ואז גם בשאלה זו את צריכה להכריע כדרכך הרגילה.
שיקול נוסף שיכול להכנס בשאלה זו, אשר מבדיל מעט את הלימוד הזה מלימוד חכמות אחרות, הוא השאלה מהי, בעצם, מטרת לימוד המשפט הישראלי.
אם המטרה היא ללמוד משפט ישראלי כנושא בפני עצמו, אז יהיה הדין כפי שכבר ביררנו, ככל חכמה, ויהיה נתון במחלוקת.
אולם במידה ואתם לומדים משפט ישראלי כמקור להשוואה למשפט העברי, ועל מנת להבין טוב יותר את המשפט העברי ולחדדו, או אז יש מקום להקל מתוך הבנה שגם זה סוג של לימוד תורה.
בעניין שאלתך השנייה.
באופן עקרוני אינני מכיר מקור האוסר בפירוש על נשים לעסוק בעריכת דין. אם אני נדרש לחשוב על טעם להמלצה מעין זו שהזכרת, לעניות דעתי נראה שהבעיה בעיסוק בעריכת דין לנשים קשור לענייני צניעות. מי שממליץ לנשים שלא לעסוק בעריכת דין רואה, כנראה בעיה לאישה להופיע בבית משפט בפני קהל מסוים ולטעון טענות. בעיה מעין זו מוזכרת בטור (חלק חושן משפט סימן צ"ז), שם דן הטור בהופעה של אישה במעמד של בי"ד, אמנם בהקשר של נתינת עדות.
כותב שם הטור: "ויש מנהג כשאדם מזמין אשת איש לדין בודקים בין שכניה. אם היא רגילה לשאת וליתן עם אנשים, מזמינין אותה, אלא שמצניעין אותה לפי כבודה שלא תתגנה. ואם אינה רגילה בכך אלא צנועה ויושבת בביתה, אין מזמינין אותה... גם לבתולה היושבת בבית אביה שאין דרכה לצאת ולבוא עושין כן".
הטור, בקטע הנ"ל, מודע לבעייתיות המסוימת שבהופעת אישה בבית משפט, בעיקר מצד תחושת האישה ("שלא תתגנה"). לכן הוא דורש לברר מהי דרכה הרגילה של האישה בדברים מעין אלו. אם האישה רגילה לצאת בין האנשים ומראה עצמה בקהל ולא נותרת ספונה בביתה, מזמינים אותה לבי"ד לתת עדות. ואם מדובר באישה המבלה רוב ימיה בתוך ביתה ולא מתערבת בקהל, עדיף שלא תבוא להעיד ומוצאים פתרונות אחרים לגביית העדות.
פתרון מעין זה הייתי מציע גם לך. במידה ואת להתערב בחברה ולצאת מביתך, ובבוא היום אין את רואה מניעה לשמש, לדוגמא, כמרצה, מורה בתיכון, או כל עיסוק אחר הדורש הופעה בפני אנשים, ואין את חשה בחוסר צניעות בעיסוקים שכאלו, או אז אין את צריכה לראות מניעה לעצמך והופיע בבית משפט ולשמש כעורכת דין.
כדאי לדעת כי ישנו דיון נרחב על הלגיטימיות של עצם העיסוק בעריכת דין. אולם דיון זה איננו קשור כלל לשאלה האם העוסק הוא גבר או אישה. הדעות הפוסלות והדעות המצדדות מתייחסות לגברים ולנשים כאחד. על הדיון הזה לבדו אין כאן מקום להרחיב.
לסיכום העניין: בימינו אנו, נשים אינן נמנעות מלעסוק בתפקידים הדורשים התערבות בציבור והופעה בפני אנשים מטעמי צניעות. על כן, אם את רואה עצמך כשייכת לאווירה זו ואת מזדהה עמה, אין מניעה הלכתית שתעסקי בעריכת דין, מה גם שישנם תפקידים רבים בתחום עריכת הדין שאינם דורשים כלל הופעה בבית משפט. בהצלחה.
לשאלתך השלישית.
קהילות רבות בישראל נוהגות לומר שיר השירים בכל ערב שבת ויש בכך סגולה גדולה ומנהג יפה הוא. לבד מכך, אינני מכיר עניין באמירת שיר השירים כל יום או 40 פעמים ברציפות. אם הייתי ניגש לייעץ לך, הייתי אומר כי די לך במנהג מכובד זה אשר בו סגולה ומסורת גם יחד.

כל טוב.
עקיבא, צוות ישיבת הר-עציון