מעשר כספים וקמצנות

ב"ה



ברכה ושלום.


מבחינת ההלכה הפרשת מעשר כספים היא מהרווח נטו לאחר שאת מוריד את הוצאות הרגילות למחייה.
ורק ממה שנשאר שהוא רווח נקי את חייב להפריש מעשר כספים.

הכסף שאתה מפריש כמעשר לא חייב להנתן לנזקק אחר הוא יכול להנתן גם לנזקק הכי קרוב אליך וזה אתה בעצמך.
תקנה לך איזה ספר קודש טוב שמכספי המעשר ותלמד בו ואם תרצה תוכל לתרום אותו או תתיר את השימוש בו גם לאחרים שגם הם יוכלו להינות מהספר הזה .
וכך תוכל להעשיר את הספריה שלך בספרי קודש וזה יהיה עבורך ועבור כל מי שיהיה מעוניין להשאיל ממך איזה ספר .

חוץ מהעיניין ההלכתי כדאי לך מאוד לעבוד על המידה הזו של הקימוץ! כי המידה הראויה היא מידת האמצע לא פזרן ולא קמצן ועל זה צריל לעבוד ולהתאמץ!!!!!!

ודע לך עי המאמץ הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה העצמית {קשה באימונים -קל בקרב) והחיים הם כמו באפניים אם קשה סימן שנמצאים בעליה ואם קל אז נמצאים בירידה ומי שעומד במקום-נופל!!!

את קדימה לעבודה !ודווקא הפרשת מער כספים יכולה להיות עבורך הזדמנות טובה לעבודה עצמית ומנוף גדול לעבודת השם שנדע ונבין שהכל בא מאת השם [וכמו שהוא נותן לנו אנו נותנים לאחרים והכל החסד וברחמים רבים].

**אני מעתיק לך את דברי הנשר הגדול בנוגע לעבודה על המידות ולדרך האמצע :
שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד הפרק הרביעי - ברפואת חוליי הנפש.

[הפעולות אשר הן טובות, הן הפעולות השוות, הממוצעות בין שני קצוות, ששניהם רע, האחד מהם ייתור, והאחר חיסור. והמעלות, הן תכונות נפשיות וקניינים, ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת מהן יתירה והאחרת חסירה.]
ומן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההן. משל זה: הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאוה ובין העדר ההרגשה בהנאה. והזהירות היא מפעולות הטוב, ותכונת הנפש אשר תתחייב ממנה הזהירות היא מעלה ממעלות המידות. אמנם רוב התאוה הוא הקצה הראשון, והעדר ההרגשה בהנאה לגמרי - הקצה האחרון, ושניהם רע גמור. ושתי תכונות הנפש, אשר מהן יתחייבו רוב התאוה, והיא התכונה היתרה, והעדר ההרגשה, והיא התכונה החסרה, שתיהן פחיתויות מפחיתויות המידות.

[ וכן העין היפה, ממוצעת בין הקמצנות והבזבוז. ]והגבורה, ממוצעת בין המסירה לסכנות ורוך הלבב. והבדיחות, ממוצעת בין ההוללות והקהות. והענוה, ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח. והנדיבות, ממוצעת בין הפזרנות והכילות. וההסתפקות, ממוצעת בין אהבת הממון והעצלות. והסבלנות, ממוצעת בין הכעס והעדר הרגשת הבזיון. ובושת פנים, ממוצעת בין העזות והביישנות. וכן שאר המידות. ולא יצטרכו לשמות מונחים להן דוקא, אם יהיו העניינים מושגים ומובנים.

ופעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות, ויחשבו אחד משני הקצוות טוב, ומעלה ממעלות הנפש. פעמים יחשבו הקצה הראשון טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה, ויקראו המוסרים עצמם לסכנות: גיבורים, וכשיראו מי שהוא בתכלית ההסתכנות ושימת נפשו בכפו, ומפיל עצמו למיתה בכוונה, ופעמים שינצל במקרה - ישבחוהו בזה, ויאמרו: זה גיבור. ופעמים יחשבו הקצה האחרון טוב, ויאמרו על נעדר הרגשת הבזיון - סבלן, ועל העצל - מסתפק בחלקו, ועל נעדר ההרגשה בהנאות לעובי טבעו - נזהר. ועל זה האופן מן הטעות יחשבו גם כן הבזבוז והפזרנות מן הפעולות המשובחות. וזה כולו טעות, ואמנם ישובח באמת המיצוע, ואליו ראוי לאדם לכוון, וישקול פעולותיו כולן תמיד אל זה המיצוע.

ודע, כי אלו המעלות והפחיתויות אשר למידות, אמנם ייקנו ויתישבו בנפש, בחזרה על הפעולות ההוות מזו המידה פעמים רבות בזמן ארוך, והתרגלנו אליהן. ואם יהיו הפעולות ההן טובות - יהיה הנקנה לנו מעלה, ואם יהיו רעות - יהיה הנקנה לנו פחיתות. ומפני שהאדם בטבעו, מתחילת בריתו, אינו לא בעל מעלה ולא בעל חסרון, כמו שנבאר בפרק השמיני, והוא יתרגל בלא ספק לפעולות מקטנותו, כפי מנהג קרוביו ואנשי מדינתו, ואפשר שיהיו אותן הפעולות ממוצעות, ואפשר שיהיו מותירות או מחסרות, כמו שסיפרנו, ויהיה האיש הזה כבר חלתה נפשו - צריך שינהגו ברפואתו כדרך רפואת הגופות בשוה. וכמו שהגוף, כאשר יצא משיוויו, נראה אל איזה צד נטה ויצא, ונעמוד כנגדו בהפכו, עד שישוב אל השיווי; וכשישתוה, נסלק ידינו מאותו ההפך, ונשוב לעשות לו מה שישאירהו על שיוויו - כן נעשה במידות בשוה. משל זה: אם נראה אדם שנקנתה לו תכונה בנפשו, יקמץ בעבורה עם עצמו, וזוהי פחיתות מפחיתויות הנפש, והמעשה אשר יעשהו מפעולות הרע, כמו שבארנו בזה הפרק. הנה כאשר נרצה לרפא זה החולי, לא נצווהו בעין יפה, שזה כמי שירפא מי שגבר עליו החום בדבר השווה, וזה לא יבריאהו מחוליו. ואמנם ראוי להניעו לעשות פעולת הבזבוז פעם אחר פעם, ותיכפל עליו פעולת הבזבוז כמה פעמים, עד שתסור מנפשו התכונה המחייבת הקמצנות, וכמעט שתיקנה לו תכונת הבזבוז, או יהיה קרוב אליה; ואז נסלק ממנו פעולות הבזבוז, ונצוהו להתמיד על פעולות העין היפה, ויקבלן על עצמו לעולם, ולא יותיר ולא יחסר. וכן אם ראינוהו מבזבז, נצוהו שיעשה פעולות הקמצנות וישנן. אבל לא נכפול עליו פועל הקמצנות פעמים הרבה כמו שכפלנו עליו פועל הבזבוז. וזה החידוש הוא חוק הריפוי וסודו, והוא, ששוב האדם מן הבזבוז לעין היפה, יותר קל ויותר קרוב משובו מן הקמצנות לעין היפה. וכן שוב נעדר ההרגשה בהנאה נזהר, יותר קל ויותר קרוב משוב בעל התאוה נזהר. ולזה נכפול על בעל התאוה פעולות העדר ההנאה, יותר ממה שנכפול על נעדר ההרגשה פעולות התאוה. ונחייב את רך הלבב במסירה לסכנות, יותר ממה שנחייב המוסר עצמו לסכנות ברך הלבב. ונרגיל הכילי בפזרנות, יותר משנרגיל הפזרן בכילות. וזה הוא חוק רפואת המידות, וזוכרהו. "
"


בהצלחה,


עוזיאל