מעשרות

שלום
[אם הם תומכים בילדים נשואים או בוגרים שהרבה מחבריהם כבר עובדים וגם אינם חיים בחסכנות כיאה לעניים (למשל קונים מותגים וכו'), הרי שאי אפשר להחשיב אותם כעניים אך אם האחים מוגדרים כעניים אפשר להעביר להם את כספי המעשר(במקום שההורים יעשו זאת).]
עזרה להורים אמורה להתבצע מהכסף האישי ולא מתרומות הצדקה של המעשר (אלא"כ אין ברירה).

ולהלן הרחבה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועיינו בספר באתר ישיבה https://www.kipa.co.il/admin/ask_new/a.asp?id=235611
בברכה אייל משה

ככלל, עני הוא מי שאין ביכולתו לקנות את הדברים שנחשבים בסיסיים אצל רובה הגדול של האוכלוסייה בארץ שבה הוא גר. אולם במקרים מיוחדים יש גם עוני אישי, של אדם שהיה רגיל לחיי רווחה וירד מנכסיו, וקשה לו מאוד להתרגל למצבו החדש, והמצווה לעזור לו למשך זמן מסוים לקיים את שגרת חייו הקודמת עד שיתרגל למצבו הכלכלי החדש.
וזהו שנאמר (דברים טו, ז-ח): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן... לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ... דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ".
אמרו חכמים, אם היה עשיר שהיה רגיל לצאת כשהוא רכוב על סוס ועבד רץ לפניו, וירד מנכסיו, נותנים לו סוס ועבד. "אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלושה מילין" (כתובות סז, ב). וכן אם היה רגיל להתלבש בבגדים יקרים ולאכול מאכלים יקרים - נותנים לו, שנאמר "אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". לו - לפי עניינו ורגילותו, שאם היה עשיר והתרגל לחיי פאר ורווחה וירד מנכסיו, יסבול כל כך מחסרונם עד שאולי ימות מכאב לב.
אלא שיש לסייג זאת בשני כללים. א' אם ישנם עניים יותר שעדיין לא קיבלו את צורכיהם הבסיסיים, יש להקדימם, שזה הכלל: העני יותר קודם. לפיכך, רק לאחר שסיפקו את הצרכים הבסיסיים של כל העניים, באוכל, מלבוש, דיור וחינוך הילדים, ויש עדיין אפשרות לתת עוד צדקה מן הקופה הציבורית או מאנשים פרטיים - חובה לתת לעשיר את צורכו "אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". ב' יש לחנך את העשיר שירד מנכסיו לחיות בפשטות כדי שלא ייפול למעמסה כבדה על הציבור שיצטרך לספק לו במשך כל חייו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. שכל מה שנצטוונו הוא להקל עליו את הירידה עד שיתרגל לחיי פשטות. ואולי אם נסייע לעשיר שירד מנכסיו לשמור על מעמדו למשך תקופה מסוימת, יוכל לשקם את עסקיו ולעמוד על רגליו. אבל אם מתברר שעסקיו אבדו, עליו להתרגל לחיי פשטות.
ומה שהלל הזקן רץ לפני אותו עני בן טובים, היה כפי הנראה לפנים משורת הדין, כפי דרכו המיוחדת של הלל הזקן שהיה רגיל להעביר על מידותיו. ואולי אותו עני בן טובים היה במצב נפשי קשה כל כך עד שידע הלל הזקן שאם לא יכבדו יכול למות מרוב צער. ומי יודע, אולי אחרי אותה ריצה של הלל הזקן הרהר אותו עני בליבו שאין ראוי לו להמשיך ולהתפנק כל כך, והשלים עם מצבו החדש, וקיבל על עצמו לחיות מעתה בפשטות.


עד גיל שש ההורים חייבים לפרנס את ילדיהם מהתורה, וחכמים הוסיפו וחייבו את ההורים לפרנס את הילדים עד שיגיעו בערך לגיל שלוש עשרה (כתובות מט, ב). וכיוון שזו חובה, אין להחשיב את מה שמוציאים עליהם כצדקה. ומי שמצבו דחוק מאוד, ואינו יכול לפרנסם בלא להיעזר בכספי המעשר, נחשב עני, ופטור מלהפריש מעשר כספים.

גם אם מצד מה שתקנו חכמים אין חובה לפרנס ילדים שעברו גיל שלוש עשרה,מכל מקום מצד מגמת התקנה, שנועדה לדאוג לפרנסתם של הילדים עד שיגיעו לשלב שבו יוכלו בדוחק להסתדר בכוחות עצמם, יש מקום להוסיף לפרנסם גם אח"כ (עיין אג"מ יו"ד א, קמג; ב, קיג). וכך גם חוק המדינה, שההורים חייבים לפרנס את הילדים עד גיל שמונה עשרה. ולכן אין לממן את פרנסת הילדים אחר גיל שלוש עשרה מכספי המעשר. אמנם מי שהוא דחוק, יכול להחשיב את מה שהוא מוציא על ילדיו שעברו את גיל המצוות כמעשר כספים.

ם הילדים נחשבים כעניים באותו זמן, היינו שבלא זאת אין להם כדי צורכיהם הבסיסיים, אפשר להחשיב את מה שנותנים להם כמעשר כספים. אבל אם ההורים מבוססים ונותנים לילדיהם את צורכיהם בשפע, אין ילדיהם נחשבים כעניים, ואין לתת להם מכספי מעשר כספים.
למשל, אם הם קונים בגדים זולים וחוסכים בכל הוצאותיהם, אפשר להחשיב את הילדים כעניים, וממילא אפשר להחשיב את מה שמסייעים להם ככסף של מעשר. אבל אם הם חיים ברווחה יחסית, כגון שהם קונים בגדים יקרים, או שהם מוציאים כסף עבור בילויים במסעדות, אין הם נחשבים כעניים, ואין להחשיב את מה שמוציאים עליהם כמעשר כספים.
וכן לגבי ילדים שהתחתנו, אם הם מחזיקים רכב, ברור שאין הם נחשבים כעניים, ואין להחשיב את מה שנותנים להם כמעשר כספים. וכן אם הם קנו רהיטים יקרים, אין הם נחשבים כעניים. שאם היו עניים היו קונים רהיטים מיד שנייה או פשוטים. וכן אם ההורים קנו להם דירה, או שהם שוכרים דירה יקרה יחסית, כגון בעיר ולא ביישוב, אי אפשר להחשיבם כעניים.
כללו של דבר ההורים יכולים להחשיב את הסיוע לילדים שעברו גיל שמונה עשרה רק בתנאי שהם חיים בחסכנות. ואז התשלום עבור האוכל, הבגדים והנסיעות שלהם יכולים להיחשב כמעשר כספים. וכן התשלום עבור לימודי המקצוע שלהם באוניברסיטה יכול להיחשב כמעשר כספים, מפני שעל ידי כך יוכלו אח"כ לפרנס את עצמם בכבוד, וכבר למדנו (בהלכה א) שהצדקה הגדולה ביותר היא לסייע לאדם העני לעמוד על רגליו בכוחות עצמו. וכן מה שמשלמים לישיבה גבוהה, שעיקר התשלום הוא עבור הפנימייה, יכול להיחשב כמעשר כספים. אבל אם הילדים אינם חיים בחסכנות אלא כפי שמקובל בחברה, הרי שמעמדם כמו האנשים הרגילים פחות או יותר, וממילא הם אינם נחשבים עניים, ואין להחשיב את מה שנותנים להם כמעשר כספים.

אם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו הנזקקים הוא חייב לפרנסם. ואמרו חכמים שאם ייתן את כספי הצדקה שלו להורים, תבוא לו מארה (קללה), שאין ראוי לתת להם צדקה אלא ראוי לחלוק עמם בכספו האישי. אבל אם מצבו הוא, שבלא כספי מעשר כספים לא יוכל לעזור להוריו, הרי ההורים קודמים לבנים ולכל שאר העניים, ולכן ייתן להם את כספי המעשר (שו"ע ורמ"א יו"ד רמ, ה).