מלאכת יהודי מחלל שבת

השבת אינה עוד מצוה חשובה אלא מהווה את אחד הערכים הבסיסיים ביותר של היהדות. בשמירת השבת מעיד האדם כי הוא מאמין שלעולם זה יש בורא, אשר ברא אותו עם מטרה מוגדרת, לאפשר לאדם להפוך את העולם הזה לעולם שכולו טוב "שכולו שבת ומנוחה". מי שאינו שומר שבת הרי הוא כמי שמכריז בריש גלי כי אין הוא מאמין שיש בורא לעולם וכי עולם זה נוצר ע"י שרשרת מקרים אקראית ללא מטרה וללא תכלית. לכן ההלכה מתייחסת בחומרא רבה לחילול השבת ואף אוסרת על האדם להנות לעולם מחילול שבת שעשה הוא בעצמו במזיד (שו"ע אורח חיים סימן שיח סעיף א) שכן לא יעלה על הדעת שנתיר לאדם ליהנות ממעשה אשר היווה כפירה בקב"ה.
אולם ההלכה מתירה לאחרים שלא היו שותפים לחילול השבת להנות ממעשה זה אחרי צאת השבת (שו"ע שם). על פי זה היו אחרונים אשר התירו שימוש במוצאי שבת במוצר שיוצר בשבת עבור יהודים על ידי יהודים (שו"ת הר צבי או"ח א קפ). אולם על הבנה זו חלקו אחרונים רבים (כתב סופר או"ח סי' נ' ובילקוט יוסף סי' שיח ו) ואמרו כי כאשר חילול השבת נעשה מראש עבור אחרים אסור לכולם להנות ממנו לעולם. הנימוק של אותם פוסקים הוא כי הסיבה שהתירו לאחרים להנות היא שאין בהיתר זה בכדי לגרום לחילול שבת בעתיד שכן לא סביר שאדם יחלל שבת על מנת שיהנו מהעבירה שלו אנשים אחרים (משנה ברורה שם). נימוק זה אינו רלונטי כמובן כאשר אדם המגדיר את עצמו כמי שאינו שומר שבת, מחלל שבת באופן קבוע עבור הציבור הרחב, והם היעד והתכלית של חילול שבת זה (לדוגמא שידור תכניות בשבת. לכן לדעת הפוסקים הללו אסור להנות מחילול שבת זה לעולם וכך ראוי לנהוג לכתחילה. אולם למעשה יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו.
בשולי הדברים נאמר כי מלבד השאלה ההלכתית מתעוררת כאן שאלה עקרונית האם אנחנו מוכנים לקבל בשלוות נפש חילול שבת שנעשה על ידי יהודי. ההלכה משווה חילול שבת לכפירה בקב"ה. כיצד היה יחסנו לאדם שהיינו רואים אותו נותן לאביו סתירת לחי? האם היינו מוכנים לקבל זאת גם כן בשלוות נפש ואפילו מנסים לראות כיצד ניתן למצוא היתר ליהנות מתוצאות מעשה זה? או שהיינו מנסים לדבר אל ליבו של האדם ולהניא אותו מלעשות זאת? התשובה לשאלה זו לדעתי חשובה יותר מהשאלה האם לאמץ את הגישות ההלכתיות המקלות או המחמירות בשאלה זו.