מיהו יהודי,מה יעודו, על האיסור להשבע ועל נסיונות

שלום לך, לשאלתך -"מיהו ומהו בעצם יהודי?"
ראשית, יהודי הוא מי שנולד לאמא יהודיה.
אך בוודאי ברצונך להבין יותר את התוכן הפנימי של מציאות זו. הבנת הענין לעומקו דורשת לימוד ארוך. אינני יודע מה הנקודה החסרה לך, אותה את מבקשת לדעת. אנסה לכתוב את הדברים משורשם עד כמה שיסתייע בידי.
ריה"ל ב'כוזרי' מבאר למלך כוזר, שישנן מדריגות שונות של הופעות חיים בעולם. ונבאר. בעינינו אנו רואים, שהעולם הוא מורכב ומלא פרטים השונים אחד מהשני. למשל, יש שולחן, יש כסא, יש מחשב ויש מדפסת (וכל אחד מורכב...). כל אחד מהם נראה שונה מהשני, מצד תכליתו ומצד צורתו. אך לכולם מכנה אחד משותף - דומם. אין הם משתנים כלל. כפי מה שהם נעשו ע"י האדם, כך הם נשארים, ונשחקים.
ישנם פרטים בעולם, השייכים למדריגה אחרת לגמרי, שונה מהותית מהדומם - הצומח. ישנם הרבה סוגי צמחים, אך לכולם מכנה אחד משותף - הם גדלים ומתפתחים, קיימת בתוכם מציאות של חיים. הדומם הוא כחומר מת. הצומח הוא חומר חי.
ישנם פרטים בעולם, השייכים למדריגה אחרת לגמרי, שונה מהותית מהצומח - החי. בעלי החיים אינם צמחים. הם בעלי תנועה, יכולים ללכת מעצמם ממקום למקום. הצומח איננו יכול לזוז ממקומו.
ישנם פרטים בעולם, השייכים למדריגה אחרת לגמרי, שונה מהותית מהחי - המדבר. האדם איננו סתם חי בעל תנועה. האדם הוא בעל שכל, עם יכולת לבטא את כח מחשבתו בדיבור - לאחרים. לעומת בעלי חיים.
עד כאן, ראינו ארבע מדריגות שונות מהותית זו מזו של הופעות חיים. בכל מדריגה ישנו גילוי חיים חדש, שלא היה קיים כלל במדריגה הקודמת.
מתוך כך, נוכל להבין יותר את מדריגת החיים המיוחדת שלנו - יהודי. יהודי הוא "מדבר" המופיע במדריגת חיים אחרת לגמרי. יהודי הוא "מדבר" שמתגלה בו נשמה א-להית עליונה. ביהודי יש הופעת חיים כל-כך גדולה, עד כדי כך שיש בו חיבור בין הגוף לנשמה. ההבדל בין הנשמה לבין הגוף הוא עצום. ממש שני הפכים. ובעצם מציאותו של היהודי יש חיבור ביניהם - גוף ובתוכו נשמה.
מתוך כך מובן, שההבדל בין יהודי לבין המדבר יותר גדול מההבדל בין המדבר לבין החי! כשאנו באים להבין את מדריגת היהודי אנו מגלים שזו אטמוספרה אחרת לגמרי. נשמה.

מהי אותה הנשמה שיש ביהודי?
כשהקב"ה ברא את האדם, הוא נפח באפיו נשמת חיים. אותו הצד העליון של מדריגת החיים המיוחדת הזו שהיתה באדם (-הסגולה), עבר לאחד מבניו, ושאר בניו לא ירשוהו. וכך נוצר חילוק בין האנשים - 2 מדריגות שונות של חיים. וכך עברה הסגולה מדור לדור - בכל דור היה רק אחד שירש את הסגולה.
עד שהגענו לאברהם אבינו. כאן רצה הקב"ה לקבוע את מציאות הסגולה, הנשמה הגדולה הזו, בעם שלם. "לך לך... ואעשך לגוי גדול".
התגלות המציאות של הסגולה ברבים היתה בבני יעקב - בכל 12 בניו היתה סגולה. ומכאן והלאה - כל בני ישראל - יש בהם סגולה.
אותה נשמה עליונה, שעברה מאדם הראשון, ונקבעה במדריגה חדשה באברהם אבינו - מתגלית בבני ישראל בלבד. ישראל כולם הם עם סגולה. כל שאר האנשים בעולם - אין בהם מציאות של הופעת חיים זו. בישראל יש מציאות של חיבור גוף עם נשמה. בעצם מציאות החיים של ישראל גנוזה יכולת של הופעת חיים אדירה.
ושוב, זאת מציאות. יהודי לא בחר להיות יהודי, אלא הוא נולד ככה. כמו שחתול לא בחר להיות חתול.

מה הקשר ביני לבין חברי?
כל ישראל הם ענפים ועלים היוצאים מגזע אחד. כל אחד ואחד מאיתנו חלק מהנשמה הכללית הגדולה שיש לעם ישראל. עם ישראל הם נשמה אחת בגופים מחולקים. בכל גוף מתגלה בחינה מיוחדת. כל אדם נועד למלא שליחות מסויימת. וכולם יחד ממלאים שליחות אחת גדולה - הופעת שם ה' בעולם.

[לשאלתך - מה מטרתו בעולם מעבר לכך שכל חייו הוא צריך להלל ולפאר שם ד' בעולמו, ואם הוא לא עושה זאת במודע, מה איתו?]
וכאן אנו מתחברים לשאלה השנייה.
כפי שהסברנו עד עכשיו, הקב"ה מתגלה בגילוי גמור - רק בעם ישראל. בכל הבריאה כולה מתגלה רק מציאות של חומר, אבל בישראל יש חיבור של גוף עם נשמה. הנשמה היא המציאות הכי עליונה שיכולה להימצא בעולם!
מתוך כך ניתן להבין, שהקב"ה ברא את ישראל בעולם, כדי שיתגלה כבודו בעולם על ידינו. שכל העולם יכיר, גם הצד התחתון ביותר והחומרי ביותר, שה' הוא יסוד כל מציאות העולם, ו"אין עוד מלבדו".
זאת המטרה העליונה ביותר שהאדם צריך לשים לנגד עיניו.
אין הכוונה, שכל הזמן האדם צריך להלל ולפאר שם ד', אלא שזאת היא המטרה בכל מעשיו. כל מעשיו אמורים להביא אותו לאותה תכלית - שיתקדש שם ד' בעולם. שם ד' נקרא עלינו. כל העולם יודע שעם ישראל הוא "הנציג" של הקב"ה בעולם. וכל מעשה של הצלחה של עם ישראל - מגדל את כבוד ד' בעולם.
אמנם, לא צריך לחפש רחוק כיצד יתקדש שם ד'. הקב"ה ציווה אותנו בתרי"ג מצוות, וקבע שכשאנו עושים אותם - מתגלית קדושה בעולם. מתקדש שמו. בכל מצוה שאדם מקיים - יש קידוש השם!
על-ידי קיום המצוות - אנו מתחברים בדביקות מיוחדת לקב"ה, ומשלימים בכך את נשמתנו.
כמובן, בנוסף לכך חובה המוטלת עלינו היא להכיר את הנהגת ד' בעולם, להללו ולפארו. להתבונן כיצד הוא מנהיג את כל הבריאה כולה, כיצד הוא מפרנס את הכל. ולהתבונן ביופי המיוחד שיש בבריאה כולה. ומתוך כך לגדל את שמו - בפה - להלל, לשבח ולפאר.

ניתן להאריך עוד הרבה. אך אלו הם עיקרי הדברים. (כדאי ללמוד את הפרק הראשון בספר "מסילת ישרים").

לשאלתך - אומרים לנו תמיד שאסור להשבע. וכיצד אנו אומרים "תשבע כל לשון".
מעיקר דין תורה, אין איסור להישבע. האיסור הוא להישבע לשקר, או להישבע ולא לקיים. מי שעובר על אחד מאלו - עונשו חמור מאוד.
חכמים, מפני שראו עד כמה אדם עלול להיכשל בדיבורו (להישבע ולא לקיים), הזהירו מאוד - לא להישבע כלל. למרות שאין איסור בעצם השבועה.
וזו לשון הרמב"ם (פי"ב מהל' שבועות ה"ח): "צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילין להשבע תמיד כגוים. וזה הדבר כמו חובה הוא על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות".
ובהמשך כותב הרמב"ם (הי"ב): "וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל".
הכוונה, בתפילתנו - "תשבע כל לשון" - אנו מתפללים על כל העולם כולו, שיכירו במלכות ד' בעולם. ובמקום שישבעו ויזכירו את שם האלהות שלהם (עבודה זרה), יזכירו בשבועתם את שם ד' - וזה מראה את הכרתם בד'. כיון, שכשאדם מזכיר אלהות בשבועתו - הוא אומר, כביכול, שזה מה שנותן את הכח לקיום השבועה. וכיון שמזכיר שם ד' - הרי זהו הכח האמיתי, ויש בזה מעלה גדולה.
אך, כפי שאמרנו, ברור שלא רצוי כלל להישבע (ואם בכל זאת אדם נשבע - בשם ד' ולא בשם עבודה-זרה).
ואחרון חביב, שאלתך לגבי ניסיון. זה נכון שה' מנסה אותנו על כל צעד ושעל. אנו שמחים לקראת הנסיונות, הם מקדמים אותנו, ועוזרים לנו להוציא לפועל את מה שטמון בנו בצורה פוטנציאלית. לכן גם בתפילה "אל תביאנו לידי ניסיון", הדגש הוא דוקא בגלל המשך המשפט "ולא לידי ביזיון...". אם ה' מנסה אדם, ודאי שיש בו את הכוחות לעמוד בניסיון (אחרת ה' לא היה מנסה ומכשיל אותו סתם), אולם לצערנו רבו כל כך המקרים שאנשים נכשלו בניסיון, ועל כך אנו מתפללים שלא נתבזה.
בהצלחה רבה
חברים מקשיבים
נ.ב אם אין די בדברים תמיד ניתן לפנות אלינו דרך הטלפון או בדרכים אחרות-
טל' 02-6518388 (ימים א'-ה', משעה 21:00 עד 1:00 בלילה) ,פקס 02-6520636, ת.ד 36031 י-ם 91360, או לדוא"ל aviya@maale.org.il, או דרך האתר הזה של מעלה.