מטרת השבת

שלום לך
להלן הסברים לגבי הנושאים שציינת מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועייני בספר באתר ישיבהhttp://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=431
בברכה
אייל משה

- ששת ימים ושבת
ששת ימי החול ושבת הינם קשורים זה בזה, שכשם שיש באדם גוף ונשמה, כן לשבוע יש גוף ונשמה. שבת היא הנשמה וימי החול הם הגוף. וכשם שהאדם השלם הוא אדם שנשמתו וגופו פועלים יחד בהרמוניה, כאשר הגוף מקבל השראה רוחנית מהנשמה, ונותן לנשמה יכולת לבוא לידי ביטוי. כן השבוע השלם הוא שבוע שבו הקשר בין השבת לימי החול הוא קשר הדוק. בימי החול אנו מכינים את כל צרכי השבת מבחינה גשמית, כלומר מכינים את מאכלי השבת ואת בגדי השבת, ואילו מהשבת אנו שואבים כוחות רוחניים למשך כל ששת ימי החול.

כדי להדגיש את מרכזיותה של השבת, צוותה אותנו התורה: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח), ופרש הרמב"ן (שם), שכוונת המצווה היא, שלא רק בשבת נזכור את השבת על ידי הקידוש והתפילות, אלא אף בכל ימות השבוע נזכור את יום השבת לקדשו, ונתכונן לשבת הבאה, ונכין את צרכיה. וכן כשהלוויים היו אומרים בבית המקדש שיר של יום, היו אומרים: "היום יום ראשון בשבת", "שני בשבת", כלומר אין ימות החול ימים בפני עצמם, אלא הם יונקים את משמעותם וערכם מיום השבת, ולכן אומרים: "היום יום שלישי בשבת" וכדומה. אכן עובדה היא שבשפה העברית שהיא לשון הקודש, מונים את כל ימות השבוע כפי יחסם לשבת, ראשון שני וכו', מה שאין כן באנגלית, צרפתית ושפות נוספות, שלכל יום שם בפני עצמו, ללא שום זיקה לשבת.

מצד אחד אנו מתייחסים אל השבת כסיום השבוע, שבכל ימי החול אנו מתכוננים לקראת השיא שהוא שבת, ומצד שני השבת היא גם ההתחלה של השבוע הבא, ומשבת אנו שואבים כוחות רוחניים לכל משך השבוע הבא, שבעזרתם נוכל להגשים את הערכים הרוחניים שקלטנו בשבת בתוך עולם המעשה. וכך חייו של היהודי אינם רצף אחיד שהולך ונשחק, הולך ומאבד גובה, אלא להפך, התעלות מתמדת. וכדי שהכוחות המעשיים לא ישחקו, באה השבת ונותנת מנוחה וכוחות חדשים למשך כל השבוע הבא. וזהו שאמרו חז"ל במסכת שבת (י, ב): אמר הקב"ה למשה: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם".

- המצווה לשמור על צביון השבת כיום מנוחה
נצטווינו בתורה להישמר מעשיית מלאכה ביום השבת, ומהותה של מלאכה שהיא יוצרת דבר חדש בעולם, כדוגמת המלאכות שעשו לצורך הקמת המשכן (עיין לעיל ט, א). והוסיפו חכמים סייגים כדי שלא יעשה אדם דבר שמתוכו הוא עלול לעבור על אחת מן המלאכות (לעיל ט, ג-ד). בנוסף לכך נצטווינו בתורה לשבות ביום השבת, שנאמר (שמות כג, יב): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת". והכוונה שבנוסף לכך שצריך להיזהר מעשיית מלאכה גמורה, צריך לנוח בשבת מטורח ועמל, שלא יפתח חנות, ולא יעסוק בהובלת משאות לקראת מלאכת ימי החול. ואף שהעושה כן אינו עובר על אחת מל"ט המלאכות, מכל מקום הוא מבטל את מנוחת השבת (רמב"ן ויקרא כג, כד; ועיין רמב"ם כא, א, ועיין בהלכה הבאה).
בנוסף לכך למדנו בנביא שצריך לשמור על צביונו של יום השבת כיום מכובד ומקודש, שאין עוסקים בו בדברי חול, והעושה כן זוכה לשכר גדול. שנאמר (ישעיהו נח, יג-יד): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳותֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר". ודייקו חכמים בדברי הנביא ולמדו מהם מצוות רבות, ומעמדן של מצוות אלו גבוה מתקנות חכמים, הואיל ויסודם בדברי הנביאים, ועל כן הם נקראים דברי קבלה.
את המצוות הקשורות לכבוד ועונג כבר בארנו לעיל (פרקים ב, ד, ה, ז). הכבוד מתבטא בבגדי השבת, רחיצת הגוף, הכנת הבית והדלקת הנר; והעונג בסעודות, בשינה ולימוד התורה. ובפרק זה נבאר את המצוות והסייגים שנועדו לשמור על צביון השבת כיום קדושה ומנוחה. פרשו חכמים (שבת קיג, א): "וְכִבַּדְתּוֹ - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול... מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. וְדַבֵּר דָּבָר - שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור - אסור, הרהור - מותר". בהלכות הבאות יבוארו פרטי הדינים המסעפים מכך.
עוד תקנו חכמים את איסור ה'מוקצה', כדי לשמור על צביון השבת כיום שבתון, . וכן תקנו שלא לנגן בכלי זמר,
הליכה בנחת
בכל ימות השבוע אנו טורחים ועמלים במלאכות שונות שנועדו לפתח ולשכלל את המציאות, ולשם כך אנו צריכים לפעמים להיחפז ולרוץ, דבר המבטא את מצבנו בעולם, שהמציאות שאנו חיים בה חסרה ואנו צריכים לטרוח במלאכות ופעולות שונות כדי להשלימה. אולם ביום השבת, נצטווינו לשבות ממלאכה, כאילו סיימנו את כל מלאכתנו ואין לנו יותר לאן להיחפז. ועל כן צריך אדם לחשוב בשבת כאילו כל מלאכתו כבר נעשתה, וכל עניינינו עתה הוא רק להתענג בקדושת השבת ולהתבונן בעולם כפי שהוא במבט של אמונה, ותפישה זו בא לידי ביטוי גם בצורת ההליכה, וכפי שדרשו חכמים (שבת קיג, א): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" (ישעיהו נח, יג), שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול.
לפיכך אסור לרוץ בשבת, וכן אסור ללכת בצעדים גדולים. וכל זה כשהוא הולך לצורכי עצמו, שאז עליו ללכת בנחת לכבוד השבת. אבל אם הוא הולך לשמוע שיעור תורה או לתפילה, מצווה שירוץ (ברכות ו, ב; שו"ע שא, א). כי אין בריצה לדבר מצווה פגיעה בכבוד השבת, אלא להיפך ביטוי לאופייה של השבת שהיא ממריצה לעבודת ה'.


נאמר בנביא (ישעיה נח, יג): "וקראת לשבת עונג", מכאן שמצווה לענג את השבת. ואמרו חז"ל במסכת שבת (קיח, קיט, א) שכל המענג את השבת זוכה לדברים גדולים: נותנים לו נחלה ללא מיצרים, וממלאים משאלות ליבו, וניצול מחבלי משיח וממלחמת גוג ומגוג ומדינה של גיהנום, ואף זוכה לעשירות. והטעם לזה הוא משום שהחיים והברכה תלויים בקשר שבין עולם החומר לעולם הרוח, כשעולם החומר קשור לעולם שמעליו, הרי הוא מתחייה ומתברך משורשו, וכשהוא מתרחק משורש חיותו, מהאמונה וערכי הרוח, מתמעטים חייו והרי הוא הולך ומתנוון והקללה רודפתו. אדם חי הוא אדם שנשמתו שוכנת בגופו, ובעת המוות הנשמה נפרדת מהגוף. עניינה המיוחד של השבת שיש בה תוספת קדושה שמתגלה ברוח ובחומר, בתורה ותפילה וגם בסעודות השבת. על ידי כך נוצר איחוד גדול בין הרוח לחומר, והברכה שופעת לעולם. לפיכך אמרו חכמים שהמענג את השבת כראוי זוכה לברכות רבות וניצול מן הפורענות.

וכיצד יענג את השבת? על ידי מאכלים טובים ומשובחים, שנפשו מתענגת בהם, כל אדם כפי יכולתו וכפי רגילותו במשך השבוע. כלומר אין צורך לקנות לכבוד השבת את המאכלים היקרים ביותר שקיימים בשוק, אלא צריך לקנות מאכלים יותר טובים מהמאכלים שרגיל לאכול בימי החול. אולי אפשר לומר שמחיר המאכלים של שבת ראוי שיהיה כפול ממחיר המאכלים של יום חול, כל משפחה לפי מנהגה.

א - לימוד תורה בשבת
מצווה להרבות בלימוד תורה ביום השבת, ואמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג): "לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". עוד אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי. אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). עוד אמרו חכמים (תדבא"ר א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז): לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ"
אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבת, חציו לתורה וחציו לעונג שבת של אכילה, שתיה ושינה. ויוצא לכאורה לפי זה, שחובה להקדיש כשתים עשרה וחצי שעות לתורה, שכן משך השבת עם תוספת שבת הוא כעשרים וחמש שעות. אולם למעשה נראה שאותן שבע שעות שאדם צריך לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות, ומתוכן יש להקדיש כתשע שעות לתורה, וכתשע שעות לעונג שבת של אכילה, שתיה ושינה. ואף שעיקר העניין הרוחני שבשבת נועד ללימוד תורה, נראה מדעת כמה פוסקים שאפשר להכליל בתשע השעות הללו את שעות התפילה. ויש סוברים שצריך להקדיש יותר שעות לתורה ותפילה מאשר לעונג הגשמי (ב"ח עפ"י רמב"ם).
על גבי החלוקה הכללית שבין עונג רוחני לעונג גשמי, שלדעת רוב הפוסקים היא צריכה להיות מחצה על מחצה, ישנה הדרכה נוספת, שתלמידי חכמים שרגילים לסגף עצמם במשך ימות השבוע בשקידת התורה, ירבו יותר בעונג גשמי, ואילו אנשי מעשה שאינם מספיקים ללמוד תורה כראוי בימות החול, ירבו יותר בלימוד התורה (ירושלמי שבת טו, ג, פס"ר סו"פ כג, ב"י רפח, א). וכן כתב הרמ"א (רצ, ב): "ובעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מתלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימי השבוע. ותלמידי החכמים ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתיה קצת, דהרי הם מתענגים בלימודם כל ימי השבוע".
והטעם לכך, כי השבת נועדה להשלים את האדם שלימות גמורה, ברוחניות וגשמיות. ואנשי מעשה שעסוקים כל השבוע בעבודתם, זקוקים יותר להשלמה בלימוד התורה, ותלמידי חכמים שמתישים את גופם בשקידת התורה, זקוקים יותר להשלמה בעונג גשמי. ומכל מקום אלו ואלו צריכים לתת מקום נכבד הן לעונג השבת הרוחני והן לעונג השבת הגשמי, שעל ידי חיבורם יחד, באופן שהם משלימים זה את זה, האדם מגיע לשלמותו, וזוכה לעונג שבת עמוק ואמיתי