מוסר

דוד המלך כותב בתהילים (פרק ס"ב) "אחת דבר אלוקים- שתיים זו שמעתי". הקב"ה אומר דבר אחד, ובני האדם שומעים (לפחות) שני דברים.
וכן נאמר במדרש (ילקוט שמעוני) על הפסוק (ירמיה פרק כ"ג): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלע":

דבי ר' ישמעאל תאנא: "וכפטיש יפוצץ סלע": מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.
דבר אחר: מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות, אף כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נהפך לשבעים לשון:
הקב"ה רצה שבני האדם יהיו שונים זה מזה, בדעותיהם, באופי שלהם, בתחום העיסוק שלהם, ובכל זאת- כולם יעבדו את ה'.
נכון, בישיבות אומרים לכל התלמידים שימשיכו לעסוק בתורה כל ימי חייהם, וכך אכן צריך לעשות: להיות קשור לתורה כל החיים, לקבוע עיתים ללימוד תורה. אך בהחלט יש הרבה הרבה יהודים שלא מתאים להם ללמוד כל היום, ותפקידם בחיים להיות פועלי ייצור, או חקלאים, או רופאים, או סוחרים וכו', ואין הם צריכים להרגיש כאילו הם שווים פחות בגלל שהם אינם לומדים תורה כל היום.
הגמרא במסכת קידושין, דף פ"ב, מביאה את דברי ר' נהוראי (יש האומרים שהוא התנא ר' מאיר):
וכו': תניא רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב אבל תורה אינה כן עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו...
מכאן אנו רואים את חשיבות לימוד התורה ומרכזיותו. וכל מי שהולך לעבוד באיזו עבודה שלא תהיה, צריך להמשיך ללמוד, כל החיים, כפי יכולתו.
עיין גם בפירוש "העמק דבר" לתורה, על הפסוק (ספר דברים, פרשת "נצבים") "אתם נצבים היום כולכם" וכן על הפסוק (ספר דברים, פרק י') "ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך".