מה יהיה היעוד שלנו כשיבוא המשיח?

שלום לך,

שאלת שאלה מאוד יפה וחשובה במיוחד לימים אלו בהם אנו נמצאים, ימי בין המצרים.
אנחנו מתפללים כל יום לבנין בית המקדש, לקיבוץ גלויות בכל מרחבי ארצנו.
בעז"ה כאשר כל הדברים הללו יתגשמו(עוד השנה) מה נעשה אז, הרי כל האידאלים שלנו התגשמו? האם אנחנו מובילים את עצמינו להרס עצמי כמו שכתבת?
הרי כך קורה לכל התנועות שקמו בהיסטוריה, הם הפכו את העולם והשיגו את מבוקשם, הם נראו מאוד מבטיחות, אבל בסופו של דבר כאשר הם השיגו את מבוקשם הם התחילו לדעוך ולהירקב. האם גם לנו זה יקרה הרי זו משוואה פשוטה כל תנועה שהגיעה ל"טופ", לשיא שלה, אין לה כבר לאן להתקדם וממילא היא מתחילה לרדת?

הרב קוק זצ"ל בספרו עולת ראיה (ספר על התפילה) דורש את הפסוק "התהללו בשם קדשו, ישמח לב [מבקשי ה´]. מדוע כתוב שמי ששמח הם אלו ש[מבקשים] את ה´ ולא אלו [שמצאו] את ה´?

מסביר הרב קוק שבעבודת ה´ אי אפשר לעולם להגיע לשלמות, משום שרבש"ע הוא אין סופי וממילא תמיד יש לאן להתקדם, תמיד יש מדרגה בדבקות בה´ שעוד לא זכינו לה. ממילא עיקר עבודתנו היא לא להיות "מוצאי ה´ " כי זה דבר בלתי אפשרי כי רבש"ע הוא אין סופי. לכן אף פעם לא נצליח להגיע לשלמות בדבקות בה´. אלא מטרתנו היא להיות "מבקשי ה´ " שנהיה תמיד במצב שאנחנו שואפים להשיג עוד דבקות, במצב של השתלמות ולא של שלמות.

כשיבנה בית המקדש ויתקבצו כל הגליות אנחנו נהיה כמו תינוק שנולד זה עתה.
ונסביר,
ישנם ב´ סוגי שלמויות:
א. שלמות כמו "כדור משחק" ברגע שניפחת אותו לגמרי אין לו לאן להתקדם.
אם תמשיך לנפח אותו הוא יתפוצץ.
ב. שלמות כמו של "תינוק" שנולד בריא בכל גופו ונפשו.
מבחינה מסויימת הוא "שלם", לא חסר לו שום איבר, אי אפשר ואין צורך להוסיף לגופו דבר. אבל זה לא אומר שאין לו לאן להתקדם, התינוק ילמד ללכת, לדבר ויוציא את הכשרונות החבויים בו.

כך גם כשיבנה בית המקדש, וכל הגויים יכירו בשם ה´ גם אז עוד לא הגענו לשיא של חיינו, אלא נגיע רק להתחלה. כל עוד בית המקדש חרב, אנחנו כמו אדם שמונשם ואינו חי בעצמו, החיים שלנו אינם חיים!
כשיבנה בית המקדש אנחנו נתחיל לחיות, ולהתעלות בדבקותינו בה´.
ע"י ההתעלות של עם ישראל גם כל הגויים יתעלו, וכל פעם שנגיע למדרגה חדשה נגלה שישנה עוד מדרגה בהדבקות בה´.

אם יש לך שאלות נוספות בעקבות מה שנכתב כאן אתה מוזמן בשמחה.
אלעד.

gasner@inn.co.il