מחקתי ותיקנתי את הטור שוב ושוב, מתקשה להתנסח בצורה מסודרת - אולי כי אי אפשר לדחוס טראומה עצומה לפסקאות. ובכל זאת, כמה מחשבות:
בין זיכרונות העבר לשקופיות של ההווה
תמיד הסתכלתי על סבא וסבתא וחשבתי מה הם זוכרים: בני 12 ו-13 בפרוץ המלחמה; אחיה של סבתא שנורה במדרגות; סבא שנזרק לכלא בגטו כשהשיג אוכל למשפחה; המלקות על פנס כורים שנגנב ממנו במכרות הפחם באושוויץ; הרכבת שהובילה את סבתא לאושוויץ. כיום אני מסתכלת על דור הילדים שגדל כאן וחושבת מה הם יזכרו: אלו שהיו בבתים נצורים ושמעו הלמות נעליים רצות, ואלו שבמעגלים הרחוקים שראו תמונות חטופים ודובי פרווה והבינו שקרה דבר נורא. מה טמון בראש של כולנו, העדים הקרובים והרחוקים? בעיניים של סבא וסבתא הסתתרו תמונות מאז, כמו שקופיות. אילו שקופיות מלוות את ילדינו ואת כולנו, ואיך ממשיכים?
ום הזיכרון הלאומי לאירועי ה-7 באוקטובר: פורום מטכ"ל ב-06:29 בבסיס זיקים, צילום: דובר צה"ל
המון דברים הופכים לטריגר: טויוטה לבנה, רעש אופנוע, נערה בשיער גולש. ושפה. זה לא פוליטיקלי קורקט ונחשד בגזענות (ובכיסוי ראש זה חשוד עוד יותר), אבל ערבית - ובפרט צעקות גברים בסערה - מלחיצה אותי. פעם אהבתי סרטים בערבית לפני שבת, למדתי את השפה ואני מבינה אותה. כיום איני מסוגלת לשמוע אותה. וגם גרמנית לא.
חובת הזיכרון והצורך לתקן: להתמודד עם הזוועה ולהפסיק את ההתכתשות
רובנו לא באמת תופסים מה קרה שם. אומרים בנשימה אחת "נרצחו ונאנסו באכזריות", אך הנפש אינה מצליחה לקלוט שכאן, קילומטרים ספורים מאיתנו בשדותינו, זה קרה. כילדה התגלגלתי בשמיכה לבדוק כמה זמן אשרוד בשואה. כשסיפרתי לסבא על מקלחות קפואות שעשיתי שנה להתחשל (על השמיכה לא סיפרתי, שלא יחשוב שהשתגעתי), הוא אמר: "קצ'לה, מי שלא היה שם לא יבין, ועדיף שלא תנסי". אך ניסיתי. בעדויות שקראתי לצורכי הסברה על פגיעות חמאס בהרצאה לנשים במקדוניה ובדיון באו"ם, הבאתי תמונות איומות כדי שיבינו. הרגשתי שחייבים זאת למענם; מחובתנו לא להדחיק רק כי קשה לנו. הרי כל משפחה וכל אירוע כשלעצמו היה מזעזע עולמות, כמו משפחת פוגל ז"ל. אך תחת המספר העצום והנורא הם נדחקים: "מעל 1,100 נטבחו", ואובדים שמות, פרטים וחיים - כמו שאי אפשר לדמיין שישה מיליונים. בהתחלה ניסיתי להעלות סיפור ביום בפוסט ולא עמדתי בזה. חלק הפכו לזיכרון לאומי ורבים לא, ומשפחותיהם מייחלות שנזכור. לכן מוכרחים, גם כשהנפש אינה מסוגלת.
ואם הנפש אינה מעכלת ואנחנו לא באמת קולטים, חייבים להפסיק להתכתש על ועדת החקירה. המחבל שהחזיק באבינתן אור אמר: "נטבח בכם שוב ושוב עד שתעלמו". במקום להטיח האשמות, תעזור לנו השם לצאת מהקונספציה שבה כולנו מבינים שמתוכנן עוד 7 באוקטובר ומה עושים? כלום, רבים על ועדה. במקום זאת יש להקים ועדה ולברר מה לתקן במישור המדיני, הצבאי והמודיעיני. חייבים לתקן, כי לאף אחד לא מגיע לעבור את מה שעברו אחינו ואחיותינו.
לא בכוח לרקוד בשמחה בנובה, במקום הפצוע, רק בגלל "ושמחת". לא.
עו"ד אורי אגוז, צילום: פרטי
שולחן החג והדחף הקמאי: הישרדות, מחלוקת עמוקה ותקווה חדשה
בסוכות יצרתי מנהג: חברות מכל המעגלים מנגנות, אוכלות ולומדות. השנה שאלתי "מה מחזק אותך". עלו המלחמה, ההתיישבות והבחירות. בשני עברי השולחן ישבו שתי חברות שלא הכירו: אחת שילדיה ונכדיה בעומק ההתיישבות ביהודה ושומרון ומבחינתה "עלה נעלה" ונילחם כי אלה אויבינו; והשנייה, שגם ילדיה נלחמים, מאמינה בהסדרה כי "לא לנצח תאכל חרב". שתיהן ישבו בנעימות, העלו טיעונים והקשיבו - ונשארו בעמדותיהן.
כשהתחלתי לכתוב את "קשת אחים" חשבתי שאתנחם בהיסטוריה, אך למדתי ששני מחנות מנוגדים היו פה מימי התנ"ך: יהודה וישראל, ההשכלה, הציונות. וכשכל אחת אמרה לשנייה בתדהמה: "את אדם חכם וטוב, איך את לא רואה ש...?", התבהרה בי הבנה: בני אדם הם יצורים הישרדותיים. תפיסת ההישרדות נבנית מניסיון חיינו והדורות הקודמים. סבתא שלי ברחה מצעדות המוות, ולכן אצלה בריחה היא הישרדות; שורדת נובה תיארה שאבי ילדים התחנן על חייו והמפלצות רצחו אותו בבור, ומאז היא מנקה מכולם צליל תחנונים. סבא אמר לי פעם שאי אפשר לדעת מה יציל אותך, כי לפעמים אלה דברים הפוכים. אי אפשר לדעת, אך אנחנו מנסים להבין. החברה המאמינה בהידברות משוכנעת שלמען הישרדות ילדיה חייבים הסכם ופינוי, והחברה השנייה משוכנעת שלמען הישרדות ילדיה חייבים ליישב הכל. זהו דחף קמאי בסיסי להגנה על החיים. ורק אירועים טקטוניים יכולים לשנות תפיסה זו, ולפעמים גם זה לא. אז מה, לנצח נילחם?
התקווה שלי: אם נבין שכל אחד מגיע מעמדת כאב והישרדות, נוכל לשנוא פחות. לא נסכים, אך נבין שגם השני רוצה לשרוד, רק בדרך אחרת. ומבראשית תתחיל התקווה.
הכותבת היא עו"ד, סא"ל (מיל') לשעבר שופטת בעבירות טרור, מחזאית וכותבת סדרת "קשת אחים" (keshet-achim.com).