מהי עמדת הדת בנוגע לתרומת איברים?

שלום וברכה

אתן לך לקט מקורות בנושא של תרומת לב. להלכה, ישנן פוסקים שמתירים ושינם החולקים .עיקר השאלה מה רגע קביעת המות. בכל מקרה, ניתן לתרום ובתנאי שתחתום על כרטיס ותסמן שאתה מעונין בנוכחות של רב

ולהלן המקורות:

בהצלחה

מאיר נהוראי

האם ניתן לקחת לב מאדם שמוגדר עדיין כחי?

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש (ז,ז –ח)
אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות, ואפילו הרג את הגוסס נהרג עליו, ואם היה גוסס בידי אדם כגון שהכוהו עד שנטה למות והרי הוא גוסס, ההורג אותו אין בית דין ממיתין אותו. ההורג את הטריפה אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק הרי זה פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם הוא וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר.
רמב"ם הלכות יסודי התורה (ה,ה)
נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
חדושי המאירי סנהדרין (ע"ד)
" ואין צריך לומר בסיעה של בני אדם והיה בניהם טריפה שימסרוהו ואל יהרגו שהרי ההורגו פטור
שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא - חו"מ סימן נט ד"ה ומה שתמה
מה בכך שעל הטריפה אינו חייב מ"מ איסור בידים עושה להרוג הטריפה ואפילו שבת החמורה מחללינן על חיי שעה ולהציל את השלם אם אינו מציל הרי הוא שב ואל תעשה

שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה ד"ה פרק ה
ושלישית. נראה ברור, דלא המאירי, וגם לא המנ"ח, אמרו את דבריהם, כי אם בגוונא דאמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם, דבשם הרי לא דורשים רק דמו של זה והוא בא ומציע להם שיקחו במקומו את הטריפה, אלא הדורשים המה שדורשים מלכתחילה או דמו של זה או דמו של זה, לכן ס"ל דמותר לו להציל נפשו בדמו של זה בהיות ואין כאן הסברא דמאי חזית וכו', אבל משא"כ בנידוננו שאין כל דרישה כרגע לדמו של הטריפה או הגוסס בידי אדם, ורק עפ"י יוזמה של הרופא או איזה אחר רוצים לדרוש ולשפוך דמו להמיתו כדי להציל עי"כ את הנדרש, א"כ בכל כגון דא י"ל דכו"ע מודים שאסור להציל את החולה הפגוע ע"י קפידת חיי השעה של הטריפה או הגוסס בידי אדם. ואפילו אם הטריפה או הגוסס בידי אדם בעצמו יביע הסכמתו לכך, ג"כ יש ספק גדול אם יוכל לוותר על חיי שעה שלו, חוץ מה שספק גדול אם זאת היא באמת רצונו האמיתי או שמביע דברים אלה רק מתוך יאושו בחיים ומתוך טירוף דעת (עיין רמב"ם פי"ח מסנהדרין ה"ו), כי האדם איננו בעלים על חיותו, אלא הוא קנינו של הקב"ה (יעו"ש ברדב"ז בפי"ח מסנהדרין שם) ויעוין בספרי שם מ"ש עוד בזה וקחנו משם גם לכאן.
הגדרת קביעת רגע המות

שולחן ערוך אורח חיים סימן שכ"ט, ג -ד
מי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, מפקחין עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות.
אפי' מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה, מפקחין ובודקים עד חוטמו; אם לא הרגישו בחוטמו חיות, אז ודאי מת לא שנא פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה.
משנה ברורה סימן שכט ס"ק י
(י) אז ודאי מת - דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו משמע דהרוח חיים תלוי באפיו:

שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן שלח
יקרתו הגיעני ונפשו היקרה בשאלתו נידון עיר א' שהרופא כהן ומנימוסי המדינה שאין המתים נקברים עד אחר שבדקו הרופא ומעיד עליו שנתיאש אחר נפלו אם מותר לכהן לכנס אפי' ליגע לבדוק כנ"ל וחפץ מעלתו להתיר ובנה יסודו על ב' דברים (א') אם הדור שלפנינו התירו הלנת מתי' שהוא בעשה ול"ת והתירו משום ס' נפשות ה"ה יש להתיר כאן ...
הנה בקראי דברים אלו יוצאים מפה גברא דכוותיה עמדתי מרעיד ונבהל מאד מי הוא זה ואיזהו שהתיר בדור שלפנינו הלנת מתים ולהתיר עפ"י חכמי ישראל לא שמעתי ולא ראיתי והנה פר"מ נתלה באילן גדול בתשו' יעב"ץ ח"ב ודמיונו וזכרונו כוזב לו כי לא נמצא שם כן אך בספרי המאספים ובס' בכורי עתים נמצא אגרות משנת תקל"ב שהחכם רמ"ד טען להתיר איסורן של חכמי ישראל באמרו כי רופאי זמנינו אמרו שאין נודע גבול המגביל בין חיים למות וא"א אלא בעיכול הבשר והביא ראיתו ממתני' סוף מס' נדה הזב והזבה והנדה וכו' מטמאי' עד שיתעכל הבשר וכן פסק הרמב"ם ועוד מריש פרק ח' דמסכת שמחות שמבקרים על המתים עד ג' ימים ופ"א חי אחד אחרי כן כ"ה שנים והוליד בנים וא"כ ק"ו ומה משום כבודו של מת מלינים להביא לו ארון ותכריכים כש"כ מפני פקוח נפשו ... אבל כל שאחר שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה ואם אח"כ בטל הנשימה אין לנו אלא דברי תורתינו הקדושה שהוא מת ולא ילינו אותו והמטמא לו אם הוא כהן לוקה אחר ההתראה

ספר מורה הנבוכים חלק ראשון פרק לט
לב שם משתתף, הוא שם האבר אשר בו התחלת החי, כל בעל לב,... והוא שם המחשבה גם כן, לא לבי הולך, רוצה לומר הייתי נמצא במחשבתי כשאירע כך וכך, ומזה העניין ולא תתורו אחרי לבבכם... אם ינוח הלב כהרף עין ימות, וייבטלו כל תנועותיו וכל כוחותיו".

שו"ת ציץ אליעזר חלק יז סימן סו
באיסור השתלת לב וכבד מאדם לאדם
פרק א ב"ה. ב' מרחשון תשמ"ז.
נזדעזעתי על ההתרחשויות המחרידות בימים אלה, בבית חולים רמב"ם בחיפה. (וכוננות לכך בעוד בתי"ח) לגשת בקלות דעת להשתיל לב וכבד מאיש יהודי אל רעהו תחת השם של תורם ונתרם, ולפניות המרובות אלי שאחוה דעתי דעת - תורה על זה, אני מוצא חובה לנפשי להענות למבוקש.
הן לפנים כבר גיליתי את דעתי על כך בכמה וכמה מקומות מחלקי ספרי שו"ת ציץ אליעזר כי ישנו כאן רצח נפש התורם שהנהו עוד בגדר חי, ובכמה מקרים גם רצח נתרם כאשר לאחר זמן הוא נפטר, על אשר הוציאו ממנו לפני כן (לפני השתלת הלב הזר) את לבבו הטבעי.
מודע אנכי מהמסופר על כמה גדולים אשר לאחר שאסרו את הדבר, גילו את חות דעתם להיתר במקרה מיוחד שבא לפניהם לאחר מיכן, אבל גלוי וידוע שהיה זה כאשר המדובר היה בתורם ומשתיל לא יהודים, ולכן סברו לפי"ד שיש מקום להתיר בהיות ואצלם זה היתר, ואין לאסור מה שהם מתירים, וסברו וקיבלו לבצע בכזאת גם כאשר הנשתל הוא יהודי.
אולם לבוא כאן בארצנו הקדושה לבצע דבר נורא כזה על ידי יהודים, ומתורם ונתרם יהודים, הוא ממש מבהיל ומזעזע, ולא עלה על לב מי שהוא מהגדולי' להתיר דבר כזה עד כה ...כי הדבר ברור כשמש, שאי אפשר לבצע השתלת לב או כבד מגוף לגוף אלא אם כן יוציאו אותו מהתורם כל עוד קיים בו חיות עצמי, ...האם לא יהא מותר לי לחלל עבור חולה כזה את השבת כדי להאריך כל האפשר את חייו?, וכן האם אסור לי כבר להלינו?, או, האם אני צריך כבר להזהיר את הכהנים מטומאת מת דדינו כבר כשנשברה מפרקת? והשאלות נוקבות ויורדות חדרי נפש].
ומכיון שישנה עוד באותו רגע חיות עצמית בלב - התורם, אם כן כריתת הלב או הכבד ממנו גובל ממש עם רציחה, כמאמרם ז"ל בשבת דף קנ"א ע"ב: והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים. וכך נפסקה ההלכות בפשטות, באין חולק, ברמב"ם בפ"ד מה' אבל הלכה ה', ויו"ד סימן של"ט. ועוד פוסק הרמב"ם בפ"ב מרוצח, דאחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות ואפילו הרג את הגוסס נהרג עליו. באשר על כן החובה על רועי - ישראל, ועל כל מי שבידו לעשות למען מניעת רציחת - נפשות במסוה - רפואית, לעמוד על המצפה ולהזהיר על הענין החמור הזה, ולא לתת מנוח למבצעי רציחות כאלה וה' הרחום וחנון לא ימנע טוב מההולכים בתמים, בד בבד עם פירסומי זה פרסם בכיוון זה בשם "פסק דין" מכובדי הגדול הגאון העצום כקש"ת מוהר"ר יצחק יעקב וייס שליט"א רב ואב"ד בפעיה"ק ת"ו בעהמ"ס הנפלאים "מנחת יצחק". ולתועלת הענין אני מפרסמו בזה. וזה לשונו: נזדעזעתי לשמוע שמועה מחרידה כי יצאו אנשים בני בליעל מרימי יד בתורת משה וגזרו גזירה לבצע השתלות כבד ולב מתוך גוויות גוססות ואנשים חיים נטולי הכרה, להתיר בפרהסיא שפיכות דמים ורצח רח"ל. וכבר מלתי אמורה כאז כן עתה כי שתילת הלב והכבד שהתחילו הרופאים לעשות הוא רציחת שתי נפשות ממש, כי הוצאת הלב או הכבד מגוף המושתל בו בזמן שעוד עשוי הוא לחיות באברים אלה ימים ושנים, מהוה רצח בפועל. בדבר הזה אם חיות כל בעל חי תלוי במוח או בלב נחלקו קדמוני חכמי או"ה.

גאלינוס קבע שהחיות תלוי במוח. ואריסטו סבר ההיפך שהכל תלוי בלב. ובא המורה הגדול והרופא האמיתי רבינו הרמב"ם ז"ל והכריע כדעת אריסטו שהחיות תלוי בלב, וכל עוד שיש חיות בו דין חיים על היצור הזה. ברור שלנו קובע דעת הרמב"ם ז"ל, והוא הסוף פסוק בזה לגבינו, וכך אנו מוצאים להגאון החכם צבי ז"ל בתשובותיו סימן ע"ז, שקובע מסמרות בזה, ומוסיף לומר דאף הסובר שהתנועה הוא במוח, מכל מקום מודה הוא שאין החיות תלויה אלא בלב כי בזה לא נחלק אדם מעולם, ומסיים בלשון: והחילוף שבין מתנענע ומפרכס - לחי, הוא מבואר לכל חי.
וכך מביא החכם צבי בתשובתו האמורה בשם האר"י ז"ל כתנא דמסייע שעיקר החיות קשור בלב וכותב וז"ל: "גם הרב האלקי כמוהר"ר יצחק לוריא זצוק"ל אשר רוח אלהים דיבר בו הסכים למה שהוא מפורסם לכל אנשי העולם שהלב הוא משכן לנפש החיונית והוא המת לאחרונה אחרי מיתת כל האברים הרחוקים והקרובים אליו".


ודעת רופאים לשינוי פני הדברים ממה שקבעו לנו חז"ל הקדושים אין בהם בכדי לשנות כלל וכלל בהיות וגילוייהם ומסותיהם עומדים בניגוד לחז"ל. וזהו חוץ מה שיודעים אנו עפ"י נסיונות רבים מקדם ומאז שקביעות הרופאים בעניני רפואה ע"פ חכמתם ותגליותיהם המה תמיד לא סוף פסוק, ומה שלפנים קבעו שזה תרופה - מציאותית, קובעים לאחר זמן מה שהיא חסרת ישע, ועוד כמזיק, והוא דבר שגם הרופאים לא מסתירים זאת, ומכריזים על כך בכמה הזדמנויות שיתכן וקרוב לודאי שכעבור כמה שנים יקבעו אחרת לפי תגליות נוספות.

ולא מלבי אני אומר זאת, פוק חזי לאחד מגדולי הראשונים הריב"ש ז"ל בתשובותיו סי' תמ"ז שקובע בכזאת, כי דברי רופאים לא יכולים לשנות בעל פי ידיעתם בחכמת הרפואה ממה שקבעו חז"ל, ולשואל שם הוא משיב דברי נגידים, ודברים קשים כגידים לאמר: "ידע האדון שאין לנו לדון בדיני תורתנו הקדושה ומצותיה עפ"י חכמי הטבע והרפואה שאם נאמין לדבריהם אין תורה מן השמים חלילה, .. כזה וכיוצא בזה כותב גם הגאון בעל אורים ותומים ז"ל בספרו כרתי ופלתי בסימן מ' סק"ד וז"ל: "ומה בכך שמכחיש חוקות הטבע וכי עי"כ יצא חורבה כמו שיש לחוש אם נכחיש כללות התורה בטריפה אינה חיה וכדומה, ובפרט יסודות חכמי טבע בנוים ע"פ נסיון, היום היתה הסכמה כך, וכאשר באו אנשים שראו ההיפוך אף הם נזורו אחור מהסכמתם ועשו כלל אחר, וכן תמיד, עד כי עכשיו ע"י נסיון בזה נזורו אחור ממש מכל הנחת גלילות ארסט"ו וכדומה ובחרו הנחות ויסודות חדשים" ...