מהו יחס ההלכה אל "ידועה בציבור"?

שלום לך,
המושג "ידועה בציבור" מופיע בהלכה במושג "פלגש". וכך מגדיר זאת הרמב"ם בפ"ד מהלכות מלכים ה"ד:"נשים בכתובה וקידושין ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד... ההדיוט אסור בפילגש". ובפ"א מהל' אישות ה"ד הסביר הרמב"ם מהו האיסור בזה - "..וזו היא הנקראת קדשה . משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר 'לא תהיה קדשה בבנות ישראל', לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין -לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה". ואמנם הראב"ד על המקום משיג עליו, וסובר שאין בזה לאו של קדשה, אך בכל אופן אוסר זאת באיסור עשה. ואף הרמב"ן חולק בזה על הרמב"ם (כמובא בכס"מ שם), אך הוא עצמו מסיים דבריו -"ואתה במקומך תזהירם מן הפילגש, שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרוצו, ויבואו עליהן בנדותן". ובשו"ע אבהע"ז סי' כו' סע' א' פסק כרמב"ם - "אם בא עליה דרך זנות שלא לשם אינו כלום...ואפילו אם ייחדה לו, אלא אדרבה כופין אותו להוציאה מביתו". והרמ"א שם הביא דעות הראב"ד והרמב"ם. ומוסיף שהיות ופנויה בושה מלטבול (ואף אסרו חכמים על פנויה לטבול ) -יוצא שבא עליה בנדתה - וזה ודאי איסור דאורייתא גמור.

לכן, אין שום סיבה להתיר אישה למי שהוא אינו בעלה, רק מכיוון שהם חיים יחד. ההלכה אוסרת על אישה שאינה נשואה לטבול במקווה, ולכן כל רווקה נחשבת לנידה, והבא עליה, הוא והיא, חייבים כרת, ומי שנוגע בה חייב מלקות (ע' קיצור שולחן ערוך סימן קנג' סעיף א').

דתות רבות ראו בקשר הגופני בין נשים וגברים דבר טמא ומסואב, והציבו אידיאל של התרחקות מכך.
בניגוד גמור לכך, התורה רואה בחיי האישות, דבר קדוש וטהור, והיא אף מצווה על כך. הציווי קיים לא רק לשם העמדת צאצאים, אלא ישנה "מצוות עונה", על עצם הקשר. האיש ואישתו מהווים יחידה נשמתית אחת, והדבר בא לידי ביטוי בחייהם המשותפים בכל הרבדים עד לפן הגופני. החיבור הגופני קושר אותם אל הנצח, בכך שממנו יוולדו ילדים, שבעתיד יולידו אף הם. והרי לא ייתכן שהקשר לנצח יבוא דרך דבר טמא.
אבל, דווקא בגלל עוצמתו של הקשר הזה, יש בו סכנות גדולות. מה שנותן לקשר את ערכו זה כאשר הוא מבטא אחדות נשמתית, אלוקית. ניגוד גמור לאחדות זו הוא כאשר הדבר נעשה בחטא. כל מה שיש בזה הוא הליכה אחרי התאוות בלי הגבלה ורסן. האדם נעשה עבד לתאוותיו משום שבעומק ליבו הוא יודע שהוא טועה בדרכו, אבל אינו מסוגל להחליט לשנות זאת בגלל שאינו רוצה לוותר על העונג שבדבר. כל עניין החטא לזרוע פירוד בין העולם לבוראו, וממילא האדם שוקע בתהומות שאינם מאפשרים התפתחות רוחנית. הוא זוכה בתענוג זמני וקצר, ומאבד את היכולת לבנות חיים בריאים ומאושרים. קשר כזה הוא הרסני ולא בונה, ואוי לילדים שנולדים ממנו (ואם בקשר לא ראוי ביו איש לאשתו, כגון "בני תשע מידות" (שבא עליה מתוך כעס או כשהיא ישנה וכדו') נאמר בחז"ל שזה פוגם מאד במידותיהם של הילדים - כל שכן במקרה כזה. אלא שיש לציין שאין להם דין ממזר, כיוון שאין זה מחייבי מיתות בית דין) .

לסיכום: התורה אינה קוראת להתנתק מן הגוף ולהתכחש אליו, אלא מציבה אתגר עצום, לחיות חיים של קדושה - בגוף. הדבר נראה כבלתי אפשרי, וזה אכן היה כך אילולי היה הקב"ה עושה איתנו חסד גדול ונותן לנו את התורה שמדריכה אותנו כיצד לחיות כך. מי שמצליח בכך, חי חיים של חופש אמיתי, החופש להיות - אני! , כלומר, לחיות בצורה שמבטאת את המהות שלי דרך הגוף, ולא חלילה לחיות רק על פי הגוף ותאוותיו, משום שאלו חיים של עבדות, שבהם הנשמה מתייסרת בכילאה.
אלו ראשי פרקים ויש עוד הרבה מה לברר בעניין. כדאי לשוחח עם רב ולעיין במקורות - הלכתיים ואמוניים שקשורים לנושא.
בברכה
יצחק ואריק, חברים מקשיבים