שאלה
זו הפעם ה3 שאני שואלת את השאלה, והתשובה מאוד דחופה לי.
אני מסיימת שנת שירות בכפר ילדים, ואני מסתכלת על הילדים האלו שחוו כ"כ הרבה אלימות בחיים ואני שואלת מה אמור לרפא אותם, להוציא אותם מהמצב שבו הם חיים אם לא מגע של חיבה, לנסות עד כמה שאפשר להחליף את האם.
ואני שנקשרתי אליהם כ"כ מדוע נגזר עליהם להיפרד ממני ללא חיבוק?
למה מגיע להם סבל כזה?
להתחנן למגע, (שהוא כמו איזשהו תחנת דלק)שגם ככה נחסך מהם?? למה??
תשובה
שלומות
ראשית שאלתך עוררה בי 2 תחושות מנוגדות , מחד- התרגשות עצומה הנוגעת לחיבור שלך לילדים אליהם נשלחת,לדאגה הכנה שלך לשלומם הנפשי, לרצון העז שלך להוסיף שמחה ואור לחייהם. אולם מאידך אני מתלבט ביחס לנסיונות הקשים הניצבים בפניה של בת השרות הלאומי,תוך העדר ליווי רוחני מתאים, עוד אקדים ואומר שהרגשות האבהיים שלי נוטים לקבל את דבריך ולהסכים עם המצוקה אותה את מציינת, לכאורה היה מקום לומר שכשם שמותר להעניק טיפול רפואי כך יהיה מותר להעניק חיבוק לילדים האלו, אבל רק כדי להדגיש את המורכבות בשאלתך אעיז לשאול שאלה נוספת, מי התיר לנו לבוא לשנה אחת ולהותיר את הילדים הללו (שכבר חוו חוויה של נטישה) כילדים לא רצויים? מובן שזו שאלה רטורית אך רציתי לבטא בה את העובדה שאף פעם לא עלינו המלאכה לגמור אף שלא אנו בני חורין להיבטל ממנה, נכון, ניתן לעשות חשבון הלכתי ולבחון עד איזה גיל מותר לחבק ומאיזה גיל אסור,את מי מותר לחבק עקב צורך נפשי וכו' , אבל אני מבקש להציע הצעה אחרת: אפשר לחבק עם העיניים , אפשר לחבק עם מאור פנים, אפשר לחבק עם הקשבה יתרה והאזנה, אפשר לחבק עם רגישות יתירה, אפשר לחבק עם לב פתוח ועם היכולת לקבל ולהכיל את האחר , חברת המגע בה אנו חיים לא מאפשרת להתחבר אל העקרונות הללו , אולם אני מאמין באמונה יתירה שהעקרונות שהצבתי לעיל אינם פוגעים ביכולת לסייע לילדים, דרך אגב הבית היהודי הוא המקום בו לומדים לאהוב גם כשהמגע אסור , ובכך עוצמתו ויתרונותיו על פני הבית המערבי.
ביקר
שי
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם