שאל את הרב

מבולבלת

חדשות כיפה הרב ארז משה דורון 06/11/12 20:33 כא בחשון התשעג

שאלה

שלום כבוד הרב,

ב''ה בחודשים האחרונים היו לי תקופות מאוד טובות בחיי,והיה לי חשוב לזכור שהכל מהקבה ועליי להודות לו על כך..

אבל פתאום הכל מתחיל להרגיש ריק,ואיני מתרגשת יותר מכלום,וקשה לי לקבל החלטות ולהמשיך את דרכי..אני מחפשת דרך להגיע אל ה' ולהתקרב אליו בשביל שיעזור לי,וכשאני פונה בתפילה אליו,אני מרגישה ריקה וחסרת רגש..ושה' בכלל לא שם בשביל להקשיב..

האם לרב יש פתרון?

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן

תשובה

כותב רבינו: "כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך - שמראין לו התרחקות. ונידמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל ליכנס בעבודת השם. ובאמת - כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות השם, ועדיין הוא רחוק מאוד, ולא התחיל כלל לכנוס בשערי הקדושה. כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים, וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת השם איזה דבר שבקדושה, אין מניחין אותו. ונידמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו, מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ואף על פי כן עדיין הוא רחוק מאוד מאוד. על כן נידמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל ואין פונה אליו כלל, כי הוא יתברך אין רוצה בו כלל. הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, לחזק עצמו מאוד מאוד ולבלי להסתכל על כל זה כלל. כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות"... (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח).

בתורה זו חושף רבי נחמן בפנינו רבים מנכליו של היצר הרע, ומספר לנו מה עתידים לעבור כל החפצים להיכנס בעבודת ה'. מידע זה כה חשוב הוא ורב ערך עד כי נידמה שבהעדרו יקטן לאין שיעור הסיכוי להתקדשות אמיתית.

"כשאדם נכנס בעבודת השם". עבודה מלשון עיבוד ושינוי מהות.
למה הדבר דומה? לספר תורה, שהוא אחד מן החפצים הקדושים ביותר לעם ישראל. רק הקריאה מתוך ספר תורה כשר נחשבת כקיום מצות הקריאה שתיקן משה רבינו לישראל. אם חלילה נופל ספר תורה לארץ, חייבים כל הנוכחים לצום, ואפילו אם אדם רק חולם על נזק שאירע לספר תורה, סימן רע הוא לו.

ספר התורה הקדוש לא "נולד" בקדושה. תחילה היה רק עור מלוכלך ומגושם של בהמה. התקדשות החומר העבה והגס הזה עלתה במאמצים רבים. ניקוי יסודי, ניפוץ, שריפה בסיד, גירוד וכבישה, מתיחה ועיצוב. רק אחרי שהעור מוכן, כותבים עליו בקדושה ובטהרה את פסוקי התורה. כל הפעולות האלה, מתחילת הניקוי עד השלמת הכתיבה צריכות להעשות מתוך כוונה ומחשבה קדושה לשם ספר תורה. רק לאחר שהוטבעו בחומר פעולות, מחשבות וכוונות קדושות, מתרומם העור משיפלותו והופך לקלף, לספר, לתורה.

רבי נחמן מדמה את עבודת האדם לעיבוד עור בהמה: "אמר, שצריכין לנקות הגוף מתאוות כמו שמעבדין העור ומהפכין אותו" (חיי מוהר"ן רל"ד). סוף סוף, אין עורנו או בשרנו שונה במהותו מעור ובשר של בהמה. את חומר הגוף הגשמי ואת כל החומרים הפנימיים הנילוים אליו, מידות, תכונות, ונטיות, עלינו לקחת, לעצב ולעבד, עד שיהפכו לספר תורה ממש. תכליתנו בעולם לעבור זיכוך והיטהרות יסודיים, עד שתיכתב עלינו התורה ויחקק בנו אורה, ועמל חיים זה ראוי לו שיעשה לשם שמיים.

זהו פירוש המושג "עבודת ה'".
"אדם הניכנס לעבודת ה'", לפי רבי נחמן, הוא אדם המגיע להבנה, שתכלית לימוד התורה וקיום מצוותיה הוא שינוי ועיבוד מהותו, ומנסה ליישם הבנה זו. גם את הגוף, גם את מידות הנפש, את הכל ניתן וצריך לשנות ולעצב מחדש. בעולם של עבודת השם אין מקום להשקפות כמו: "מה לעשות, איני יכול להשתנות", "יש לי אופי כזה, כך נולדתי" וכו'. אופי, תכונות מולדות וכדומה הם רק חומרים שקיבלנו. אין אנו כפויים לעזוב את העולם באותו מצב שבאנו אליו. להיפך. את הכל אפשר לשנות לטובה, את הכל צריך להפוך לקדושה.

מי שמבין זאת, מי ששואף לכך, מציב רגליו בשעריה של עבודת ה'. ומי שאינו חפץ להיכנס בשער הזה, אפילו ילמד תורה ויקיים מצוותיה, עדיין רחוק מעבודת ה'. "כי יש בני אדם שישנים את ימיהם", כותב רבי נחמן, "ואף שנידמה להעולם שהם עובדים את ה' ועוסקים בתורה ובתפילה, אין להשם יתברך נחת מהם, כי נשאר כל עבודתם למטה ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס' סעיף ו').

מי שנכנס בעבודת ה', ניכנס לעולם אחר, אלא שבניגוד לציפיותיו, הכניסה לעולם זה גורמת לאדם תחושת אי צדק, בלבול וריחוק.
"אזי הדרך"... זוהי הדרך ואין אחרת. זהו החוק האלוקי שגזרה חכמת ה' על המתדפקים על שעריו. "שמראין לו התרחקות, ונידמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה ואין מניחים אותו כלל ליכנס לעבודת ה'".
המדובר כאן בפירוש על עולם של תחושות, לא על מציאות. " נ י ד מ ה לו שמרחיקין".

מאחר שתחושות משפיעות עלינו מאוד ועל פיהן אנו נוטים ביותר לפרש את המציאות, בא רבי נחמן ומורה: אל תתפעל מתחושותיך. אין הן אלא מיקסם שווא, מבחן ונסיון. המשך הלאה, תחושותיך הרעות בשקר יסודן. וכנגד עוצמת התחושות ורוב התפעלותינו מהן קורא רבי נחמן:
" ו צ ר י ך ה ת ח ז ק ו ת ג ד ו ל מ א ד מ א ד ל ב ל י ל י פ ו ל ב ד ע ת ו , חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות ה', ועדיין הוא רחוק מאוד ולא התחיל לכנוס כלל בשערי הקדושה".

מדובר כאן על אדם שמשתדל בכנות להתקרב אל ה', לומד, מתפלל, מבקש סיוע. אולם תחושתו היא שהכל לריק. עבודתו אינה נושאת פרי. לא זו בלבד שלא השתנה לטובה, לעיתים הוא עשוי לחוש גרוע ופחות מבתחילה. "כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים", ..."הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, לחזק עצמו מאוד מאוד, ולבלי להסתכל על כל זה כלל. כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות".

מה פשר הנהגה אלוקית זו, ומהם טעמיה?

"כי לא מחשבותי מחשבותיכם" אומר הנביא בשם ה'. וכן אומר דוד המלך: "בים דרכך, ושבילך במים רבים, ועקבותיך לא נודעו" (תהילים ע"ז כ'). יומרה גדולה היא לנסות ולהבין דרכי ה', אולם מעט מזעיר, כמציץ מן החלונות, גילו לנו את סודו צדיקיו ועושי רצונו.

עיקר אפשרותו של האדם לבחירה חופשית, מבאר רבי נחמן, תלויה בכך שלא ידע ולא יחוש היכן הוא עומד מבחינה רוחנית ומהם פירות מעשיו ("עלים לתרופה" מכתב רנ"ג). שכן אם יחוש ולו פעם אחת מה פועלת מצוה אחת שעשה בכל העולמות ואיזה שפע וטובה מזומנים לו בעבורה, בוודאי יבלה כל ימיו רק בעשיית טוב, ויאבד את כח בחירתו ברע. והוא הדין אם יכיר בחומרת מעשיו הרעים, בוודאי ירתע מן העבירה כמו מאש מכלה ויבחר רק בטוב כל ימיו.
על כן טבע האלוקים חוק בנפש, שכל עוד נמצא האדם בעולם הזה, לא יחוש בודאות בתוצאות מעשיו. זאת על מנת שבחירתו בין טוב לרע תמשיך להיות שקולה והוגנת, ויוסיף ויבחר בטוב מתוך בחירה חופשית ולא מחוסר ברירה.
תוצאות - רואים רק בסוף. רק כשניפטר האדם מעולם החומר, ועובר לעולם שכולו טוב, עולם שאין בו עירוב בין טוב לבין רע ואין בו בחירה, הוא רואה מה פעל באמת. כמאמר דוד המלך בתהילים: "למוות תוצאות" (תהילים ס"ח כ"א).

הכניסה לעבודת ה', היא, כאמור, תחילתו של נקיון רוחני גדול.
כשאדם מנקה את ביתו, למשל, גורמת פעולת הניקוי שהליכלוך יתגלה. במציאות הולך הבית ומתנקה, אולם למראית עין הוא הולך ומתלכלך.
הוא הדין גם בנקיון רוחני. כשאדם חפץ באמת להשתנות לטובה ולנקות את נפשו ממומיה, דווקא אז צפים ועולים הדברים המכוערים. לא שלא היו שם קודם, רק שעתה, כשהוא מבקש להיפטר מהם - הם מתגלים ביתר שאת. אין זה מעיד, כפי שנידמה, שהמצב מחמיר והולך. להיפך, הוא משתפר. אולם תחושת הלב השלילית שגורם מראהו של הליכלוך עוצמתית ומתעתעת, מחלישה ומסוכנת.

משל בענין זה כותב רבינו (שיחות הר"ן ע"ט): "מה שכשהאדם מתחיל לכנוס בעבודת ה' ולהתקרב לצדיק האמת באים עליו הירהורים ובילבולים גדולים, זה כמו למשל כלי מים, שמתחילה נראה כאילו המים צלולים, ואחר כך, כששופתין ומעמידין המים אצל האש ומתחיל להתבשל, אזי מתבלבל המים ומעלה הרתיחה כל הפסולת שהיה במים ועולה כל הפסולת למעלה. ...כמו כן ממש קודם שמתחיל האדם לכנוס בעבודת ה' אזי הטוב והרע מעורבין בו ומחמת שהם מעורבים מאד אין נראה הפסולת והרע שבו כלל כי הם מעורבים יחד לגמרי הרע עם הטוב. אך אחר כך, כשמתחיל לכנוס בעבודת ה' ומתקרב לצדיק האמת אזי מתחיל להזדכך ולהתברר ואזי עולה הפסולת והרע בכל פעם למעלה".

ובאמת, מלמד רבינו, "כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות". תחושה מטעה זו של התרחקות ודחיה מן הקדושה לא רק שאיננה משקפת את המציאות כהוויתה, אלא היא גם ההיפך הגמור ממנה.
" כ ל ההתרחקות הוא רק כ ו ל ו התקרבות". הכיצד?
נניח שפני הדברים היו כרצוננו. בתפילה אחת מייד היינו חשים קירבת ה' מופלאה והתרוממות רוח עילאית. במעשה טוב אחד מיד היינו חשים בשינוי כל מציאותינו לטובה. מה שהיה קורה אז, ללא צל צילו של ספק, היה דבר איום. היינו מתרחקים מ י ד מן הקדושה מרחק עצום, משום שלא היינו יכולים להימלט מהרגשת גאווה וזחיחות דעת. מיד היו הופכים בעינינו כל בני האדם לקטנים ועלובים, שהרי לא הגיעו למדרגתנו. מיד היינו מדמים בנפשנו כי אנשים מיוחדים ומעולים הננו, שהרי כה מהר הגענו למטרתנו, אין זאת כי אם מגדולי הצדיקים אנו...
כך הייתה הופכת ההתקרבות לתכלית ההתרחקות.

על מנת להצילנו ממכשול בלתי נמנע זה, מונע מאיתנו ה' בחסדו לחוש את גודל הצלחתינו. כך - אנו נותרים כנועים, בני תמותה פשוטים שעשו רצון קונם, "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" (משניות מסכת אבות פרק ב' משנה ח'). תחושת ההתרחקות מצילה אותנו מטומאת הגאווה וההתנשאות, ומדרבנת אותנו להמשיך ולעשות טוב. התרחקות כזו - היא תכלית ההתקרבות.

יתירה מזו. כשאנו פועלים גם ללא תחושת הצלחה וקירבת ה', אנו מוכיחים בעליל שכוונותינו בעבודתינו הרוחנית רציניות וכנות, בלי שאיפות לרווחים מזויפים של כבוד ויוהרה. כך ניטהרת עבודתינו בקודש מן הפסולת של הפניות והאינטרסים האנוכיים ואנו לומדים להיות ענווים באמת.
"הן אמת חפצת - בטוחות", כותב דוד המלך בתהילים (פרק נ"א פסוק ח'), ומבאר רבינו, שמילים אלו מפנה הבורא אלינו. "הן אמת חפצת?" באמת הינך חפץ באמת, בטהור, בקדוש? - "בטוחות", הבא לי בטחונות, ערבויות, שאכן כך הם פני הדברים (ספר המידות אות תשובה סעיף א').
התמדת עבודתינו, מאמצינו הבלתי נילאים לטפס בסולם הקודש, גם אם תחושת הלב היא כישלון וריחוק צורב - מלמדות כאלף עדים על כנותינו. אלו הם הערבונות והבטחונות שאנו מביאים ליוצרנו על אמיתות כוונותינו. ומשיתאספו די בטחונות, בוודאי יפתחו גם בפנינו שערי הקדושה.

מלבד כל האמור, נשאלת השאלה: מדוע אנו מצפים בכלל לחוש קרובים ורצויים, טהורים וקדושים? האם אנו באמת ראויים לכך?
"לפי גדלות השם יתברך ועוצם רוממותו יתברך, בתנועה קלה בעלמא ובהסתכלות בעלמא, שאינו כראוי לפי כבודו יתברך, היה ראוי לבוא על האדם מה שראוי, חס ושלום, חס ושלום" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ט). הלא אם נתבונן במעשינו על פי שורת הדין, בוודאי לא נימצא ראויים. "אך השם יתברך מלא רחמים וכל העולם מלא רחמנות, והוא רוצה מאוד בהעולם, על כן צריך לחזק עצמו מאוד בעבודתו בכל מה שיוכל, אף אם הוא כמו שהוא" (תורה מ"ט שם בהמשך דבריו).

מפתח נוסף להבנת תחושות הריחוק והקירבה טמון בסדר היומי של עבודת הכהנים בבית המיקדש. כותב רבי נתן בליקוטי הלכות: ידוע שסדר עבודה זו מכוון ממש כנגד הנהגת העולמות ובכללם כנגד עולם הנפש של האדם. ואם נתבונן בסדר זה נגלה, לכאורה, דבר מוזר: סדר הפעולות חסר, לכאורה, כל סדר. מתחילים בחוץ ונכנסים פנימה, שוב יוצאים החוצה ושוב נכנסים וכו''. "הטבת חמש נרות (בפנים) קודמת לדם התמיד (בחוץ) ודם התמיד (בחוץ) קודם להטבת שתי נרות (בפנים)". ומדוע לא ייטיבו את שיבעת הנרות גם יחד?

לפי ההגיון שלנו, האנושי והרגיל, היה מן הראוי לסיים את העבודות בחוץ, בכל מה שנוגע למזבח החיצון ורק אחר כך להיכנס אל ההיכל ולטפל במנורה או במזבח הפנימי. אלא שהקדוש ברוך הוא ברחמיו אינו מנהיג את עולמו על פי שורת הדין ההגיונית, שאם היה עושה כן, לא הייתה תקומה לאיש.

חוץ ופנים במקדש, מבאר רבי נתן, מרמזים על שני מצבים באדם. מחוץ לקדושה ובתוכה. התחלת עבודת התמיד - בחוץ, לרמז לאדם שמוטל עליו לפעול גם ללא אור והתעוררות, בעודו מחוץ לתחושת הקדושה, רק מתוך אמונה ומסירות.
אלא שאם ידרש לסיים מעשיו בחוץ בטרם יכנס לקודש, אם יהא עליו לתקן בשלמות את מעשיו הרעים בטרם ינגה על נפשו אור ה', כבר אבדה תקוה, שכן כמה כח יש לאדם לסבול ולפעול בחושך, ללא תקוה ועידוד? על כן, ברחמי ה' ובחסדו, מובל האדם לעיתים אל הקודש פנימה. אלו הן עיתות הרצון והחסד בהן מאיר ה' פניו גם למי שאינו ראוי עדיין, מנחמו ומשמחו ונוטע בליבו תקוה ועידוד. בקודש פנימה מתגלה אליו אור, החושף לעיניו את המטרה, כדי למלא אותו ביטחון בדרך.

אולם אור זה, בטרם תיקן מעשיו, עדיין אינו מעמדו האמיתי של האדם, ועל כן עליו לשוב ולעבוד בחושך, לשוב ולהיטהר מרוע מעשיו, בטרם יקנה לו שביתה בקודש. אבל כעת מצבו טוב יותר. רושם ימי הטוב עוד מהבהב בנפשו גם בימי הרעה, והבהוב זה נוסך בו כח ואומץ להמשיך הלאה, לחתור ולהעפיל אל קירבת ה' גם כשנידמה שהוא מסתיר את אורו.
כך מתבארים דברי קוהלת: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה". ביום טובה, ביום של אור וקירבת ה', היה בטוב, התמסר לאור הזה והברא את נפשך בו, וביום רעה - ראה, בקש וראה את האור שהאיר לך בעבר ובאלומתו, דקה ככל שתהיה, תפלס דרכך גם עתה (ליקוטי מוהר"ן תורה רכ"ד).

מבחנו העיקרי של האדם הוא דווקא כשהוא חש מחוץ לשערי הקדושה.
על עבודה מהותית זו בחיי האדם אנו מכריזים כבר ביום המילה של כל ילד יהודי, כשאנו אומרים: "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך" (תהילים ס"ה ה'). הזוהר הקדוש מסביר, שיש כאן שלוש דרגות של קדושה, שהאדם צריך להיכנס בהן: חצר ("חצריך"), בית ("ביתך") והיכל ("היכלך").
על מי אומרים כאן, בעצם, "אשרי"? על האיש שה' בחר בו לקרבו אליו? הלא מילת אשרי מתייחסת תמיד למעלת האדם, מעלה שקנה בכח בחירתו, כמו "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" (תהילים א' א') או "אשרי איש שלא ישכחך" (מתוך סידור התפילה), איזו מעלה יש במעשי האיש, שה' בחר בו לקרבו אליו?
אלא שגם כאן, מבאר רבי נתן, מתייחסת המילה אשרי למעלת האדם ועבודתו. העבודה היא - "ישכון חצריך", ופירושה הוא: אשרי מי שיש לו את הכח והסבלנות לשכון בחצרות הקדושה, למרות שעדיין לא מניחים לו להיכנס לבית ולהיכל (על פי ליקוטי הלכות חושן משפט הלכות חלוקת שותפים ה' סעיף ט').

יבוא אי מי ויאמר: כל האמור מתייחס למי שרק ח ש ריחוק, אבל אני - חוטא בפועל ממש, ומה יועילו לי הדברים הללו?
על זה ממשיך רבי נחמן באותה תורה ועונה בדבריו הנעימים: "ואם אתה רחוק מאוד מאוד ממנו יתברך ונידמה לך שאתה פוגם בכל שעה ממש נגדו יתברך, עם כל זה תדע שאיש כזה, שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך, היא גדולה ויקרה מאוד מאוד, ואפילו נקודה קטנה מאוד, שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים".

רבינו בחכמתו אינו מחליש את נפשו של החוטא בתוכחה על חומרת חטאיו. הוא רק אומר: אפילו אם האמת היא כדבריך, שאתה רחוק מאוד מאוד מקדושה ופוגם בכל שעה ממש פגם נוסף, אדרבא, אם אתה כה גרוע יש לכל מעשה פעוט שלך מעלה וחשיבות עצומה.
גם לנו ברור, שככל שמעלתו של האדם קטנה - מצפים ממנו לפחות. כשילד קטן מתחיל לדבר מתפעלים ממנו מאוד, אולם כאשר בחור צעיר מדבר, מצפים ממנו גם לדברי טעם ודעת וממי שמבוגר בשנים, מצפים, שדבריו יהיו בעלי תוכן ועומק, כראוי למי שקנה חכמה.
אתה גרוע? אומר רבינו, ובכן יש מקום להתפעל אפילו מדבר קטן שאתה עושה בקדושה, כמו שמתפעלים מילד שרק מדבר.
ולא רק ממעשה או מדיבור. אפילו מתנועה!

מהי תנועה? כשאדם חושב, למשל, לעשות חסד, מסיט עצמו ממושבו כדי לעשותו ומיד נימלך וחזר בו מכוונתו הטובה, הלא גם זו תנועה, אף שלא עשה דבר. ואפילו תנועת מחשבה בלבד, כלומר רצון טוב, אינו נאבד ונחשב כמעשה גמור של קדושה, כלשון הזוהר הקדוש: "לית רעותא טבא דאיתאביד" (אין רצון טוב שאובד).

"ואפילו נקודה קטנה מאוד, שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה פרסאות בעולמות עליונים", כלומר מתקדם מבחינה רוחנית לאין שיעור.

העולם הזה, החומרי והמגושם, מכיל במוקטן את כל העולמות, כמו ריכוז גבוה מאוד של כל מה שיש בבריאה (דבר המכונה בקבלה השתלשלות). הריכוז הוא כל כך גבוה עד שהוא מתגלה כחומר, שהרי חומר, כידוע, ניכר לחושים כמוצק בגלל צפיפות חלקיקיו. ואם כן, כל שינוי מיזערי שמתרחש כאן, בעולם החומר, מתגלה בעולם הרוחני כשינוי עצום ומהותי.

מהי "אפילו נקודה קטנה מאוד"?
נניח שאדם רוצה לתקן את עצמו במידת הכעס. שנה תמימה הוא מתאמץ להתאפק, להתגבר על עצמו ולסלוח למכעיסו, לומד על חומרת הכעס ונושא תפילות להינצל מפגיעתו. בתום השנה הוא מתבונן בעצמו - מהן תוצאות עבודתו? לפני שנה כעס והתפרץ כנגד מי שפגע בו וגם כעת, בתום השנה ולמרות מאמציו, עדיין כעסן הוא כמקודם.
אם כן הוא מסיק: עדיין לא פעלתי דבר. אבל מסקנה זו מוטעית ונובעת מן הנטייה האנושית למדוד התקדמות לפי קו הסיום, לפי השלמות המקווה. אם אחדל לגמרי מלכעוס - משמע שהתקדמתי. כל דבר פחות מזה אינו נחשב בעיני לכלום...

אולם האמת היא שכאן, בעולם החומר, בעולם שבו פועלים כוחות רבים נגד האדם ונגד קדושתו, כל תנועה קטנה נחשבת כהתקדמות.
אפילו אם כעסתי קצת פחות, או רק לעיתים התאפקתי - התקדמתי.
אפילו אם כעסתי, רק שעברה עוד דקה של התאפקות בטרם התפרץ כעסי - התקדמתי. דקה זו היא נקודתי הטובה, היא קנין הקדושה הניצחי שלי.

אפילו אם כעסתי באותה מידה ממש, רק צר היה לי יותר ונפשי מרה לי יותר אודות כעסי - הלא צער זה על פגמי - אף הוא הישג של קדושה, גם הוא התקדמות. בעולם העליון, הרוחני, ניכרות תנועות קטנות אלו כגמיאת מרחקים עצומים, כמעבר אלפי פרסאות...

לא שצריך להסתפק בזה, לא שצריך להיתפש לשאננות, אבל דווקא מי ששמח בקצת ובמעט שהשיג, יתמלא תקווה ואמונה שיוכל להשיג עוד ויתעודד לעשות כל מה שביכולתו גם להבא.

ממשיך רבינו ואומר: "וצריך להיות עקשן גדול בעבודת השם, לבלי להניח את מקומו, דהיינו מקצת עבודתו שהתחיל, אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאוד, כשתתחיל קצת בעבודת השם. כי צריך עקשנות גדול מאוד מאוד, להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו, לעמוד על עמדו... כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה צריכים בהכרח לעבור בהם, קודם שניכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה".

תאמרו: מה ערך לעקשנותי אם לא השלמתי את המשימה? מה תועלת יש בהתגברות על כעס אם עודני כעסן כמקודם?
על כך עונה רבי נתן ומחדש לנו חידוש גדול: "כי בדבר שבקדושה אינו כמו שבשאר דברים, כמו הבית (שבונה האדם) כשלא יבנה את הבית לגמרי אפילו באמצע (הבניה) אין בזה שום תכלית (ורק בסוף, כשיהיה הבית בנוי על תילו, יהיה ערך לכל הפעולות הקודמות), אבל בדבר שבקדושה אינו כן, אלא שכל מה שיעשה בקדושה (אפילו בטרם השלים מעשהו ואפילו הוא רחוק מאוד מסיום ותכלית המעשה) יש מזה תכלית גדול מאוד" (שיח שרפי קודש א'- קפ"א). וכן פירש המלבי"ם (תהילים קי"ט צ"ו): "לכל תיכלה ראיתי קץ, רחבה מצוותך מאד" - "בכל הדברים שבעולם התכלית לא יבוא רק בגמר המעשה, אבל במצוותך - כל מצווה היא תכלית לעצמה, וגם ההליכה אחר המצווה היא תכלית בפני עצמה".

"ודע", ממשיך שם רבינו ואומר, "שכל התנועות וההעתקות, שאתה ניתק ונעתק בכל פעם איזה מעט מן גשמיותך לעבודתו יתברך, כולם מתקבצים ומתחברים ומתקשרים ובאים לעזרתך בעת הצורך".
הנקודות הטובות - מצטרפות, אף שאינך רואה את השפעתן.
כשיגיעו לידי הכמות הנחוצה לבקוע את כילאך, תחלץ גם אתה ממאסר הרגליך הרעים ותצא אל מרחב הקדושה.

וכאן אנו מגיעים אל קריאתו המפורסמת של רבי נחמן: "אין שום יאוש בעולם כלל". אין הוא אומר סתם: "אל תתיאשו". לפי דבריו - היאוש פשוט איננו קיים. אי אפשר לעולם להגיע באמת למצב שבו הרע הוא בלתי הפיך וחסר תקנה. גם אם גרמנו את הנזקים החמורים ביותר שאפשר לו לאדם להזיק, התחושה שלעולם לא נוכל לתקן אינה אלא פרי דמיוננו.

דוגמא נפלאה לכוחות הנפש להתגבר על היאוש, אפילו העמוק ביותר, מצאנו בדוד המלך.
המורה תשובה ליחיד בכל הדורות, לימדו חז"ל, הוא דווקא דוד.
וכך פירשו את הפסוק: "נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על" (שמואל ב' כ"ג) - "שהקים עולה של תשובה" (מסכת מועד קטן ט"ז). מדוע דווקא דוד מלמד איך לשוב אל ה'? הלא חטאו לא היה כה חמור, כמבואר באריכות בדברי חז"ל: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א' י"ח) "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עימו", אפשר חטא בא לידו ושכינה עימו?" וכו'. וכן אמרו (מסכת עבודה זרה ד'): "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אלא כדי להורות תשובה ליחיד".
דוד, בקחתו את בת שבע, רוח טהרה הייתה עימו, שראה ברוח הקודש שעתיד משיח לצאת מזרעם, "כי בוודאי חלילה לומר, שדוד חטא בגשמיות מחמת תאוה, חס ושלום" (ליקוטי מוהר"ן תורה ע"ב), כפי שהוא עצמו מעיד "וליבי חלל בקירבי" (תהילים ק"ט) - "שהרג כבר את היצר הרע הגשמי בתכלית" (ליקוטי מוהר"ן תורה ע"ב). שגיאתו הייתה באופן שבו לקח את בת שבע, ודחיקת הקץ שהייתה בזה, כמבואר בזוהר (חלק ג' ע"ח). אילו היה דוד ממתין עוד קצת, היה זוכה לקבל את בת שבע לאישה באופן נקי מכל שגיאה וקוצר רוח, ואז אכן היה זוכה להביא לעולם גאולה.

שגיאתו הייתה דקה מן הדקה, אך תוצאותיה היו הרות אסון.
אלפי שנים של גלות, יסורים וחטא. חורבן בית ראשון ושני, מיליוני יהודים שנהרגו בכל הדורות, כל הרעות שבאו מאז על ישראל בגוף ונפש, והתרחקות רוב ישראל בדורותינו מאביהם שבשמיים. כל זה, חש דוד בליבו - בשלו! הכל קרה בגללו והוא באופן אישי אחראי להחמצה שאין גדולה ממנה.

נדמה, איפוא, בנפשנו, את עומק היאוש שאחזו. הלא אפילו רוצח שפל, אפילו חוטא ומחטיא את הרבים לא חש מעולם עומק כזה של יאוש: אני החרבתי עולם ומלואו, אני עיכבתי את הגאולה. הלא אדם שחש כך עשוי אפילו לשים קץ לחייו. "שאוני והטילוני אל הים... כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם" (יונה א' י"ב).

אבל דוד אינו שם קץ לחייו, הוא בוחר לחיות מחדש. דוד אינו מאמין ביאוש. מעומק מצולות הרע שבו נילכדת נפשו הוא שם מיבטחו בה' וקורא אליו.
אותן מילים קדושות, שדלה דוד מעומק נפשו בעת צרתו, הן פסוקי תהילים. ואותן תעצומות נפש נוראות שנידרש לגייס כדי לפנות אל ה' גם בשפל מצבו, מוטבעות בכל פסוק ובכל מילה. עתה מובן גם מדוע "מי שרוצה לזכות לתשובה, יהיה רגיל באמירת תהילים, כי אמירת תהילים מסוגל לתשובה. ...כי עיקר התשובה של דוד המלך הוא ספר תהילים, שאמרו בהתעוררות גדול מאוד וברוח הקודש, עד שכל אחד ואחד כפי מה שהוא, יכול למצוא את עצמו בתוך ספר תהילים" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ע"ג).
מיואש ככל שתחוש, דוד חש זאת אלפי מונים חזק יותר ומר יותר, והתגבר! משום כך, בכוחו ובכח קדושת סיפרו, יכול עתה כל אחד להתגבר.

באופן מופלא מתגלה "אין יאוש" בתנ"ך. בכל ספרי תורה נביאים וכתובים לא נימצא את המילה יאוש, בשום צורה או הטיה שהיא.
אמרו חז"ל, שהתורה היא תוכניתו של העולם: הקדוש ברוך הוא "הסתכל באורייתא (בתורה) וברא עלמא" (עולם), ואם בתוכניתו של העולם, ביסודותיו הרוחניים, אין היאוש קיים, בוודאי אינו קיים בוודאי גם בעולם עצמו.

בפועל - אנשים מתייאשים, אפשר להתייאש, אבל רבי נחמן רוצה לומר שאין הצדקה ליאוש. יעבור מה שיעבור על האדם, יכשל וימעד כמה שימעד חלילה, לעולם תהיה לו תקומה, א ם ר ק י ר צ ה . אם רק יפנה עורף לדמיון הממית של היאוש ויתכחש לקיומו, ימצא דרך להיחלץ גם מן האפל שבתהומות, ולהתחיל מחדש בעבודתו הרוחנית גם לאחר הגרועה שבנפילות.

"אין שום יאוש בעולם כלל".
א י ן - אינו קיים.
ש ו ם - שום סוג של יאוש, יאוש מעצמו, יאוש מן הקדוש ברוך הוא וחסדו, יאוש מקיומם של טוב, צדק, אמת או תכלית.
ב ע ו ל ם - בכל מקום ובכל מצב שבעולם, בלי יוצא מן הכלל.
כ ל ל - אפילו מעט יאוש, אפילו קמצוץ ממנו, לגמרי לגמרי לא קיים.

הניכנס בעבודת ה' צריך שידע, כי אחת ממשימותיו העיקריות היא להילחם בעושה דברו הגדול ביותר של הרע - הדמיון המתעתע המנסה להוכיח שיש יאוש, מכל הסוגים, בכל מקום, והרבה. וכבר אמר רבינו שצריך להחליף ליצר הרע את שמו ולקרותו "הכח המדמה", כי עיקר כוחו הטעיה ודמיון שווא (ליקוטי מוהר"ן תורה כ"ה).

האיסור להתייאש מופיע בכתבי הקודש גם כהלכה פסוקה ממש.
כותב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג' סעיף ד'): "לפיכך צריך כל אדם שיראה את עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

כל אדם, יהיה מי שיהיה, עשה מה שעשה, מחויב, כדברי הרמב"ם, לראות את עצמו "חציו זכאי חציו חייב". באופן כזה ירתע מאוד מעבירה, שעלולה להכריע את הכף לרעה, וישתדל מאוד בקיום כל מצוה, שעשויה להכריע אותו ואת העולם כולו לכף זכות.

יבוא אדם ויטען: אני הלא יודע את ריבוי וחומרת מעשי הרעים. איך אוכל להחשיב את עצמי כ"חציו זכאי חציו חייב"?
מבאר הרמב"ם בענין שיקול וחשבון המעשים (שם סעיף ב'): "ושיקול זה אינו לפי מניין הזכויות והעוונות, אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר "יען כי נמצא בו דבר טוב", ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות, שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, ו ה ו א ה י ו ד ע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות". ומבאר הכסף משנה שם: "הרי שכבר אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור ועשה מצוה שבעבורה ראוי שיזכה".

אפילו אם באמת הירבה לפשוע, עדיין אסור לאדם להתייאש מעצמו ולגזור על עצמו שם רשע. כי באמת אין אנו יודעים את מישקלם וערכם האמיתי של מעשינו, ולפיכך לעולם לא נוכל לשער להיכן נוטה כף דיננו.
כיון שכך, אפילו אם דומה בעינינו כי אבדה תקוה, מורה לנו ההלכה - אל תתיאש! אליבא דאמת הינך "חציו זכאי חציו חייב".

והוא הדין גם בצד השני, גם למי שמדמה, כי רבים מעשיו הטובים והוא ניכשל בזחיחות הדעת ובגאווה, מורה ההלכה לחשוב: "חציו זכאי חציו חייב". גם אם הרבית לעשות טוב, אין אתה יודע את משקל המעשים, ולהיכן נוטה הכף בדינך. הוסף גם אתה במעשים טובים והישמר מן הרע.
הלכה זו נוגדת, למעשה, את טיבעו של האדם. דרכו היא, כשהוא מצליח ועושה מעשה טוב, להרגיש שבוודאי צדיק הוא ולהיתפש, ולו בדקות, ליוהרה. וכשהוא ניכשל במעשה רע - לחוש מיד אבוד וחסר תקוה, מיואש וחסר אונים.

לתחושות אלה, מורה ההלכה, אין כל ערך אמיתי ואין הן מלמדות דבר.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן

כתבות נוספות