לשם מה מנהגי האבלות?

שלום שואלת יקרה.

ראשית כל, קבלי ניחומינו. אני מאוד התרשמתי מפנייתך אלינו, זו שאלה בוגרת ועניינית, ויפה שעשית את המעשה לכתוב לנו.
הנושא קצת עדין, רגיש ומורכב, במיוחד לאלה שב"ה לא התעסקו בו יותר מדי. אבל אנסה להבהיר לך קצת את הדברים (עם איחור רב, סליחה!) ומקווה שזה יעזור ולו במעט.

מנהגי האבלות לא באים כדי להבטיח שלא נשכח את הנפטר. הזכירה היא "מעשה" בפני עצמו, ללא קשר לנוהגים מעשיים. יש גם מצוה לזכור את מעמד הר סיני למרות שאין לזה שום משמעות מעשית ועוד ועוד.

מנהגי האבלות באים כדי לבצע מעשים, או להימנע ממעשים, וככה לעצב התנהגות שונה מהרגיל. כך הפטירה של הקרוב נוגעת לנו: הרי היא אפילו משפיעה על אופן ההתנהגות שלנו. וכשהאדם מתבונן על עצמו ורואה שהוא השתנה, או שהתנהגותו השתנתה, זה מחייב אותו לחשוב. "רגע, מה באמת קרה, מה הדבר המשמעותי כל כך שקרה בחיי, עד שאני כבר לא פועל באותו אופן מבעבר?" גם אם חשת את האבל גם ככה, זה לא מגיע עד לכדי שינוי התנהגותי, דבר שהוא כנראה נצרך לפי חז"ל. נכון שאת לא זקוקה להלכה כדי לזכור את אביך, אבל ההלכה רוצה שזיכרון זה, שבא מעצמו, ימצא ביטוי יסודי יותר ובונה יותר.

כן, משך הזמן של שנה (כשמדובר בפטירת הורה) הוא הזמן שחז"ל כנראה ראו כנצרך לאדם כדי שיעמיק מעט במה שקרה לו. שיחשוב על האבידה: על החלל שהיא מותירה מחד, ולהיפך, על הדברים שיש להפיק מהמצב הזה לחיים שלנו בפועל. ייתכן שחז"ל ידעו שצריך לחשוב על זה שנה שלמה מלכתחילה. וייתכן שהם ידעו שבהתחלה לא משיגים כל כך את המטרה הזאת ושרק אחרי חודשים זה בא ולכן מתאבלים זמן ממושך. איני יודע, ואני לא רוצה להיכנס לעניינים שקשורים לנשמות בעולם האמת, כי קטונתי.

אני מבין למורכבות ולאי הנעימות שכל זה גורם לך. ברור שהאבלות משפיעה על החיים החברתיים שלך, במיוחד בגיל שזה הגיוני ונורמאלי להיות עם חברות. וזה רק דוגמה אחת. אבל שוב, גם אם אני לא מתמצה בנושא, אני לא חושב שביקשו ממך להיות כל הזמן בעצבות. זהו תפקידם של ימי השבעה אולי. אבל אחר כך, אף אחד לא אומר לך להפסיק לחיות, אלא לחיות קצת אחרת. נכון, אולי גם קצת פחות נעים. תחשבי על זה שכשלא יכולת לשמוע מוזיקה, זה לאו דווקא היה כדי שתהיי בבאסה, אלא כדי לבנות ולהיבנות מזה, ושבעצם זה לטובה. (אני יודע שזה לא כזה פשוט...)

אני גם לא בטוח שדורשים מהאדם להיות בתוך זה כל הזמן. את יודעת היטב ששנה זה ארוך, ואני משער שבמהלכה יש רגעים שבהם חושבים יותר על מה שקרה, ורגעים אחרים שבהם חושבים על זה פחות. אבל בצורה כללית, ההלכה מעמידה מסגרת שהאבל כנראה צריך לחיות בתוכה זמן מסוים.

לא חייבים לראות את זה כהגבלה קשה מנשוא. אנחנו, כשומרי מצוות, גדלנו עם "הגבלות" למיניהן. חונכנו עם מושגים של "אסור ו"מותר". ואנחנו מנסים להאמין שחז"ל יודעים טוב איך להדריך את האדם כדי שיגיע לשלמות. וכמו שאת מאמינה שביומיום יש דברים שלא עושים כי ככה אישיותנו תהיה יותר טובה, וכמו שאת מאמינה שפעם בשבוע מגבילים את עצמנו עוד יותר, ומרצון, כי האדם זקוק ל"טיפול שבועי" עוד יותר בסיסי - כך יש להאמין שיש צורך בהגבלות מסוימות במקרים שונים, ובתוכם - האבלות.

אז לשם מה כל האבלות? קשה לומר, ואת בוודאי יכולה למצוא בסביבתך מענה למקרה הספציפי שלך, כי מן הסתם לכל אדם יש מסר שונה שהוא מוציא מפטירת קרובו. אבל העיקר לדעתי הוא, שלא תתני למה שקרה לעבור רק על ידי זכירה, אלא גם על ידי מחשבה בונה ושמדברת לך. "ההגבלות" כלשונך, לא באות כדי לדפוק את החיים אלא להיפך, כדי לדאוג שהם יהיו יותר שלמים.

אני מאחל לך המון הצלחה ומייחל לך רק בשורות טובות!
את מאוד מוזמנת להגיד מה דעתך או לשאול עוד דברים:
yehoshuagut@gmail.com

יהושע