למה צריך חומריות בעולם?

בס"ד

שואל יקר,
שאלתך עמוקה מאוד ואנסה לענות עליה כפי כוחי. לעניות דעתי יש לשאלתך 2 רבדים אליהם אנסה להתייחס בתשובה.

ניתן לשאול את השאלה למה ה´ ברא חומר, ועוד יותר - למה הוא הלביש את הנשמה הטהורה שלנו בגוף חומרי שלכאורה רק מפריע - כלומר מה הסיבה מצידו, והתשובה שלי תהיה בפשטות שאני לא יודע. מחשבותיו אינם כמחשבותינו והעובדה המציאותית היא שכך הוא עשה ועל כן עלינו לעשות את המקסימום המוטל עלינו בהתאם למגבלות שהוטלו עלינו.

אך נראה לי שכוונתך העמוקה יותר בשאלה היא למה להפריע לנשמה להתגלות על ידי המאסר שהיא הוטלה בו, המאסר בגוף החומרי עם כל תאוותיו ונטיותיו שלפעמים רחוקות מאוד מהקדושה. כלומר מה חשב לעצמו ה´ כאשר הוא ברא נשמה טהורה ושם אותה בעולם שרק מפריע לה להתגלות. וכאן, אע"פ שבסודות עליונים אני לא מבין, מהתבוננות בעולם נראה לי שהשאלה נובעת מהסתכלות שהיא אולי קצת מצומצמת. החומר באמת מגביל את הנשמה מלפרוץ בכל כוחה, אך דווקא בהגבלה הזאת היא יכולה להתגלות יותר. אמנם זה נשמע סותר, אנסה להסביר. כאשר אנו מוגבלים בגוף, ובחוקים שקשורים לגוף - אם אלה מצוות ואם אלה חוקי הטבע - אנחנו מכניסים את התגלות הנשמה למסגרת מוגדרת שמאפשרת לנו להבין אותה ואת מהותה טוב יותר. המציאות מכריחה אותנו להתחשב באנשים אחרים וברצונות הנמוכים שלהם, האידיאלים הגדולים של התורה והמצוות מתבטאים במעשים קטנים ויומיומיים ומתוך כך מתגלים לנו בצורה מעשית יותר מרעיון מופשט. הדבר דומה ליחס בין התורה שבע"פ לתורה שבכתב, שאמנם יש בתורה שבכתב מעלה אלוקית שאין בתושב"ע, מ"מ קדושת החיים יוצאת לפועל ע"י ההדרכות הפרטניות של התושב"ע, קטנוניים ככל שלפעמים הם יראו לנו.
במילים אחרות, הגוף מאפשר לנו לקיים מצוות. מה הקשר בין האמירה הקטנונית הזאת למילים הגבוהות על התגלות אידיאלים בחיי המעשה, וכו´ וכו´? המצוות הן הביטוי של האידיאלים האלה בצורה הטובה והשלמה ביותר, משום שהם ביטוי ישיר של רצונו יתברך.
הגר"א כותב שנשמות הגויים הם מהשמים ואילו נשמות ישראל מהארץ, ולכאורה נראה לנו שצריך להיות היפך, שהרי אנחנו "בני בכורי ישראל"! אך דווקא באמירה הזאת מקופלת הידיעה שאני מנסה להסביר, שהתכונה המיוחדת של עם ישראל היא לאו דווקא הקישור המופשט הרוחני לקב"ה, אלא בעיקר הביטוי המעשי של הקישור הזה, העובדה שאנחנו [חיים] את ה´ במעשינו היומיומיים ולא מחפשים אותם בהתרגשות חולפת פעם בשבוע. עבודת ה´ היא לא רק כשלומדים תורה או מתפללים, אלא יכולה וצריכה להתבטא גם ובעיקר בחיי המעשה, בכך שמעשי האדם מכוונים לתכלית עליונה יותר מהאינטרסים הפרטים שלו.

יש גמרא מופלאה (שבת פח:) שמסבירה בדיוק את הנושא הזה. הגמרא מספרת על משה רבנו שעולה למרום לקבל את התורה, והמלאכים מזדעקים "מה לילוד אישה בינינו?" כלומר הם שואלים את אותה שאלה שאתה שואל, מה יש לחומר לעשות עם תוכן של קודש? הקב"ה דורש ממשה להחזיר להם תשובה, והוא שואל את המלאכים מה [להם] ולתורה, האם הם השתעבדו, שהם צריכים את "אנכי ה´ אשר הוצאתיך מארץ מצרים"? האם הם עובדים, שהם צריכים לנוח בשבת? האם יש בינם קנאה, יצר הרע שהם צריכים את "לא תרצח ולא תנאף"? המלאכים מודים ואומרים "ה´ אדונינו מה אדיר שמך [בכל הארץ]". כלומר התורה נתנה על מנת לחיות אותה [דווקא] מתוך הקשיים החומריים, היא נותנת להם טעם של קודש. כשהכל קדוש גם אין צורך בתורה שתתן את הערך המוסף.

באותו ענין, הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ב´) מסביר באיזה מחלקי הנפש מתקיימות המצוות: "...החלק המרגיש והחלק המתעורר לבדם, בשני אלו החלקים יהיו כל העבירות והמצוות". הרמב"ם מסביר על חלקי הנפש, החלק המתעורר הוא כוח הרצון שפועל באדם ונותן לו מוטיבציה לעשות מעשים טובים או חלילה רעים. בפרק ראשון הוא כותב כי כליו של הכוח המתעורר הם איברי הגוף. החלק המרגיש (רגש כאן הוא במובן של הרגשה חושית) הוא כל החושים. אם כן לומדים מהרמב"ם שכלי הקיום של המצוות הוא רק מה שניתן לבצע בגוף, מה שמעבר לכך אינו שייך לנושא.

הנקודה המרכזית שאני מבקש להבהיר כאן היא שהגוף אינו עונש לנשמה, אלא [אפשרות] עבורה לצאת לידי ביטוי בצורה שאינה מופשטת, אלא מעשית. זה גם אחד הנקודות המרכזיות של כל האמונה שלנו בתורה ובקיום מצוות. הרוחניות של עם ישראל אינה מתבטאת רק באידאלים נשגבים ורעיונות מוסריים. העיקר אצלנו הוא הקיום המעשי של האידאלים, והביטוי הכי מוחשי של הרעיון הזה הוא ההלכה. כאשר עם ישראל נרדף בכל הגלויות הארוכות שעברו עליו, מעולם לא היו גזירות על התורה שבכתב - להיפך, אומות העולם "אמצו" אותו לעצמם (עם כמה תיקונים נדרשים, כמובן...). אך התורה שבע"פ עמדה תמיד בסכנה קיומית, ולמעשה אחת הפרעות הפופולריות ע"י הכנסיה היתה שריפת הגמרא, ודווקא הגמרא, כי היא שורש [החיים] של עם ישראל, היא ההדרכות [המעשיות] שלנו. אין להם בעיה עם "ואהבת לרעך כמוך", או עם מתן צדקה - אלו רעיונות יפים ומוסריים. הבעיה שלהם התחילה כאשר "ואהבת לרעך כמוך" [מחייב] התנהגות מסוימת, וכאשר אדם לא נוהג כך יש לזה משמעות מעשית. ובאותו ענין, כאשר אדם מקדש אישה הוא מתחייב התחייבות ממונית משמעותית, כי חתונה בעם ישראל היא לא איזו חגיגת אהבה לנצח נצחים כביכול, אלא [אחריות ומחויבות] של בני הזוג להיות ביחד בטוב וברע. זו גם אהבה אמיתית, אהבה שעומדת במבחני המציאות ולא רגש חולף.

בהקשר לשאלתך, שהעיקר הוא הרוח ולא החומר. אולי אפשר ליישב ולומר שהעיקר בעולם הזה הוא הרוח המתגלה דרך חיי החומר, כמו בפרק א´ של מסילת ישרים בו כותב הרמח"ל כי "מקום העידון הזה (=העידון על ה´) הוא העולם הבא...אך הדרך להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא [זה העולם]...ומקום עשיית המצוות הוא [רק בעולם הזה]". בודאי שהעיקר הוא עבודת ה´ שהיא רוחנית ביסודה, אך הדרך לחיות אותה היא בין היתר ואולי בעיקר היא בחיי חומר מתוקנים. לכן נראה לי שהעולם הזה הוא לכתחילה מבחינתנו, כלומר עלינו להשקיע את המקסימום שאנו יכולים - אך בד בבד לזכור שמרכז חיינו הוא רוחני. כמו מסע כומתה שודאי שתכליתו הוא בסיום, אך במהלכו יש להשקיע את המקסימום על מנת שלסיום תהיה משמעות. כלומר המאמץ הוא הנותן משמעות לתוצאה. מה שעושים פה שאין בעולם הבא הוא מצוות, כמו בסיפור הידוע על הגר"א שעל ערש דווי החזיק בציציותיו ובכה על כך שבעולם הזה, בכמה פרוטות ניתן לקנות חיי עולם הבא, אך בעולם הבא שהוא עמד על סיפו כבר לא ניתן לעשות זאת.

התשובה הזאת היא אכן לא מלאה, אך אני מקווה שההסברים שנסיתי לתת ברורים. סליחה על העיכוב. אתה מוזמן להגיב או לשאול שאלות במייל או בתגובות לתשובה זו.

יואב.