למה אני לא יכולה לנסות בעצמי ולברר מה מתאים לי?

שואלת יקרה,
שלום לך!

את שואלת שאלה אדירה, ובעצם, מצטרפת לשרשרת מפוארת של אנשים עצומים שגם הם חיפשו את הדרך המדוייקת ביותר להגיע לאמת: אברהם אבינו, איוב, יונה, רב סעדיה גאון, הרמב"ם, רבי יהודה הלוי, ועוד ועוד...
רבנו בחיי נותן משל למלך ששלח את אחד השרים שלו לאסוף מיסים מאחת המדינות. הלך השר עם תיבת האיסוף, כינס את כל בני העיר והכריז חגיגית כי הגיעה העת לשלם מיסים להוד מלכותו.
השר הניח לידו את התיבה וחיכה שכל הנאספים יעברו וישלמו, וכשסיימו, אסף איתו את התיבה, נעלם אל תוך הכרכרה וחזר לארמון.
שאל אותו המלך: בדקת שכולם שילמו כמו שצריך? שלא חסר דבר?
ענה לו השר: האמת, שלא...
כעס המלך ואמר: גם אם לו חסרה פה אגורה מגיע לך להיענש, מעצם זה שמצוות המלך לא היתה לך מספיק חשובה.
הנמשל הוא, שאנחנו אמנם מסוגלים לנהל חיים שבהם אנחנו מקיימים את מצוות המלך; אבל הדרישה מאתנו היא יותר מזה. הרי ברור שאף אדם שפוי לא יחתום חוזה בלי לקרוא כל סעיף ותת-סעיף, להתייעץ עם עורכי דין ואני מקצוע ועדיין להרגיש איך היד רועדת לו בחתימה...
האם אנחנו מוכנים לקיים את החוזה שלנו עם הקב"ה, יום אחרי יום, במשך חיים שלמים, בלי לבדוק ולברר לעומק מה טיבו?
והגישה של רבנו בחיי תגיד לך – לא רק שזה חשוב שתבררי את יסודות האמונה שלך, אלא שזו אפילו מצווה! ממש ככה.
אז לפני שנתקדם, אני רוצה לנסח את השאלה שלך קצת שונה, ואז ננסה למצוא לה מענה:
"כבר הרבה זמן אני מתלבטת אם לעשן סיגריות, ומרגישה שכל ההסברים לא באמת משכנעים אותי. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר להחליט היא לעשן קצת, להתנסות בסוגים השונים, לחוות כמו שצריך מה זו התמכרות ומה זו גמילה ואז להחליט..."
הגיוני, לא?
אז נכון שזאת השוואה לא מדוייקת, ומעצבנת, ונכון שאי אפשר באמת להשוות בין עישון סיגריות לשמירת שבת (שבת זה יותר כיף ויותר ממכר ;-) ), אבל עדיין יש פה יסודות חשובים:
כדי להחליט עם משהו הוא טוב או לא טוב, לא תמיד צריך להתנסות, אלא להיפך – לפעמים ההתנסות גורמת לנו לשקוע עוד יותר בתוך ההתלבטות במקום להסתכל עליה מלמעלה ולראות את המכלול שלה.
נכון שלפעמים ההתנסות עוזרת לנו לפתוח את הראש לכוונים נוספים, אבל פה צריך לשאול שתי שאלות מאוד חשובות:
קודם כל, מהו המחיר של ההתנסות?
ודבר שני, האם היא באמת תפקח את עינייך, או שרק תבלבל אותך?
לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין ששרוול ארוך זה לא שיא האופנה, שמירת נגיעה זה לא בשביל הכיף ושלוש תפילות ביום זה ממש לא תחליף למדיטציה. אם את רוצה ללכת על מה שיהיה לך נוח וקל – התשובה לפנייך; אבל אנחנו לא מקיימים את התורה כי היא נוחה יותר, אופנתית יותר או קלה יותר.
יש הרבה אנשים שהחליטו לעגל פינות, "רק קצת", לחפף פה ושם – ופתאום הם מצהירים שהם גילו את האור, שבעצם היהדות היא לא דבר כ"כ קיצוני ובכלל, די עם כל הכפיה הדתית הזאת...
השאלה היא, אני חושבת, אם אנחנו מנהלים מערכת יחסים קרה ומנוכרת עם ספר חוקים הזוי (או עם חברה מסויימת), או שיש פה קשר חי, פועם, מרגש ומייסר עם ה´ יתברך.
יש משפט כזה שאומר שיש אנשים שמרוב שהם מפחדים מהשולחן-ערוך, הם כבר לא מפחדים מהקב"ה. זה חס וחלילה לא אומר שצריך לזלזל בהלכה ושכל אחד "יתחבר" לקב"ה לפי דרכו; זה אומר שלפעמים בתוך כל מערכת החוקים המסועפת שהתורה מכתיבה לנו, אנחנו שוכחים שהעיקר הוא לא לעשות לנו חיים קשים, אלא למלא את החיים שלנו בעומק ובקשר לקב"ה.
אם זה מה שאת מחפשת – ומהנימה המרשימה והבוגרת שכתבת בה, ככה זה נשמע – אז הדרך היא לא לשבור את הכלים כדי לראות אם יש להם טעם. הבירור צריך להיות בדרך הרבה יותר פנימית, אמיתית, ואולי גם קצת סבלנית.
את צודקת, שלפעמים החברה מכתיבה נורמה מסויימת; אבל כאמור, התכתיבים היחידים שאנחנו מקשיבים להם – הם של הקב"ה. הדברים שכתבת ושמפריעים לך הם לא דברים שטותיים, אלא דברים חשובים מאוד שחשוב שתביני אותם ותרגישי שהם מתיישבים לך על הלב.
אז העצה שהציעו כל האנשים הענקיים שהזכרנו למעלה, היא – תחפשי. תשאלי, תהפכי שולחנות, תבררי בינך לבין עצמך מה מפריע לך ואל תסתפקי בתשובות שנראות לך לא מספיק טובות. יש דברים שנראים לך הזויים? צודקת, יש באמת הרבה דברים שעלולים להישמע הזויים. אבל ממתי אנחנו מסתפקים בפני השטח? זאת הזדמנות נהדרת לצלול פנימה אל המרחבים האינסופיים של התורה ולמצוא שם עולם שלם של הסברים, מחלוקות, סיפורים היסטוריים ובעיקר מטען עצום שיכול להיות רק לעם שהוא נצח.
ואת יודעת משהו? אולי יותר קל, במובן מסויים, להגיד – וואלה, צודקת. קחי חודש חופש מהדת ואז תחזרי כמו חדשה ותעשי בחירה רצינית ומפוקחת.
אבל גם את וגם אני יודעות שזו אמירה שטחית, כי אם אנחנו רוצים לחיות חיים של עומק, ולבחור את הבחירה המשמעותית ביותר בחיים שלנו מתוך עומק – אז חייבים להעמיק. ייתכן ואת מרגישה שאת עושה דברים מתוך הרגל, או מתוך הסברים דחוקים, ואת יכולה לראות את זה כצעקה פנימית נגד השטחיות שסביבך; ועכשיו זה הזמן לגייס את הכוחות ולהתמודד, לשבור את ההרגל השחוק ולגלות בתוך העולם הרגיל, עולם האמונה והתורה והמצוות – את החדש, הנוגע יותר, המימד שמקרב אותך יותר אל עצמך ומתוך כך – גם יותר אל הקב"ה.

בואי נדבר רגע על הצד החברתי שהזכרת.
בכל חברה, גם בחברה הכי פתוחה ומכילה, יש נורמות וציפיות חברתיות. זה נכון שבחברה הדתית יש בזה משהו צורם יותר, כי הציפיה החברתית היא "בשם התורה" או "בשם הדת", אבל אין מקום שבו לא תמצאי את זה. אם היית חיה בחברה שבה לא כל-כך מקפידים על הלכות והיית מתחילה להקפיד יותר ויותר – גם אז היו מסתכלים עלייך מוזרים, וקצת נלחצים, ומנסים לדבר איתך, ולא כל-כך יודעים איך לאכול אותך...
כי חברה – כל חברה – לא תמיד יודעת לקבל את השונה. וזה מתסכל, במיוחד כשזה אנשים שעושים את זה במסגרת "דתית", אבל חשוב גם להבין שזה נורמלי. מה שכן, את צודקת כשאת אומרת שאין סיבה שהחברה היא שתקבע מה היחס שלך ל"דת"; כמו שאמרנו, זה משהו שרק את – אחרי חיפוש אמיתי ומשמעותי – תוכלי לקבוע, ועם הרבה יותר שמחה ושלמות פנימית.
לגבי ההורים שלך – כמו כל הורים נורמליים, סביר להניח הם רוצים שתנהלי את אורח החיים שיהיה לך הכי טוב. רוב ההורים מודעים בצורך הזה לשבור גבולות ולהציב אותם מחדש לעצמך, במיוחד בגיל המיוחד שאת נמצאת בו, אבל הם דואגים ממעשים בלתי-הפיכים – כאלה שאי אפשר יהיה לתקן, ושגם ישפיעו על החיים שלך לטווח הארוך.
יכול להיות שהם לא לגמרי מבינים את הראש שלך ואת מה שאת צריכה כרגע. אולי הכי נכון זה לדבר איתם, או אם אחד מהם, ולהסביר להם שיש לך הרבה שאלות שחשוב לך למצוא את התשובות להן, כי החיים חשובים לך ואת רוצה לחיות את מה שבאמת נכון. יכול להיות שזה יהיה גם עבורם פתח להסביר לך ממה בדיוק הם חוששים וכך תוכלו להבין כל אחד את מקומו של השני בלי שהתהליך הנפלא שאת עוברת יגרום למתח שהוא לא נצרך.

אז יקרה,
אל תפחדי מהשאלות הגדולות או מהרגשות שמציפים אותך –
הכל חשוב, הכל נכון, והעיקר הוא לקחת את הרצון הטהור שלך למקום האמיתי שלו, שבו הוא באמת ימצא את מבוקשו.
אז בהצלחה, ושתרגישי את הקב"ה איתך בכל צעד ושעל...

רק טוב!
ליאורה
leora.d.c@gmail.com