לימוד תורה בשכיבה

שלום
בפשטות זה לא מכובד שכן בתחילה נהגו להקפיד על לימוד תורה בעמידה תלמוד כמבואר בגמ' במסכת מגילה כא.
משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה. כתוב אחד אומר דברים ט' ואשב בהר, וכתוב אחד אומר דברים י' ואנכי עמדתי בהר! - אמר רב: עומד ולומד, יושב ושונה. רבי חנינא אמר: לא עומד ולא יושב אלא שוחה

ומכל מקום אם אתה עייף ובלא זה תתקשה להתרכז אתה נלענ"ד שמותר ללמוד ב"חצי שכיבה" או בהטיה לצד שכן נאמר בגמ´(ברכות ס, ב), כשיתעורר משנתו יודה לה´, ויאמר: "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה וכו´, ברוך אתה ה´ המחזיר נשמות לפגרים מתים"; ומברך הנותן לשכוי בינה ו"פוקח עוורים"; [וכשיפשוט איבריו ויתיישב על מיטתו אחר שהיה אסור בכבלי השינה, יברך: "מתיר אסורים";] ולכאו' משמע שעד מתיר אסורים מברך אפ' בשכיבה - לפחות בשכיבה על הצד כדין קריאת שמע המותרת בשכיבה אך לא בשכיבה על גבו או על בטנו שאין זו קריאה דרך כבוד (שו"ע סג, א; וע´ שו"ע אה"ע כג, ג). וכן לגבי תפילת שמונה עשרה נפסק שחולה שאינו יכול לעמוד, יתפלל בישיבה, ואם גם לשבת אינו יכול, יתפלל בשכיבה. אמנם לדעת כמה פוסקים, אם לפני שיסתיים זמן אותה תפילה יתחזק ויוכל לעמוד, יצטרך לשוב ולהתפלל בעמידה, מפני שעיקר מצוות התפילה בעמידה (שו"ע צד, ט). מכל מקום הסכמת האחרונים למעשה, שאם התפלל בישיבה או בשכיבה, יצא בדיעבד, וגם אם יוכל אח"כ לעמוד - אינו צריך לחזור ולהתפלל בעמידה (מ"ב צד, כז, כה"ח לד).

בברכה
אייל משה