לימוד ביזע לעומת מעשים

שלום וברכה!

שאלה יפה שאלת? אך לא שמת לב שגם דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה מבוססים על מסכת אבות. ואם כבר דנים בדברים, אז יש יותר מקום להבין שמדובר על "סתירה" במסכת אבות. אך למעשה אין כל סתירה. דברים במס' אבות ובדברי הרמב"ם בהל' תלמוד תורה מבוארים היטב גם במקומות שונים במסכת אבות וגם בהמשך בדברי הרמב"ם שם - לא לרוץ אחרי העושר, תענוגות עולם וכו'? אלא לעסוק רק בתורה. דברים כגון אלו אנו רואים גם במורה הנבוכים - כל מה שבאמת נצרך לאדם הוא לחם ומים ומיעוט דברים. אדם שרץ לאחר תענוגות עולם, לאחר תרבות השפע לעולם לא יזכה בכתרה של תורה כי תורה נקנית בעמל רב ועיסוק רב, כאשר צריך להתפנות רק למלאכה מועטת כדי פרנסתו המועטת של האדם. אדם הרץ לאחר עושר, כבוד וכו' יהיה כל הזמן עסוק רק בדברים הללו ויתבטל מהתורה וגם לא יזכה בתורה ובחכמה כי מידותיו לא מתוקנות וכל החכמה תלך ותעלם. בדיוק על זה מדברת המשנה בפרק שלישי של מסכת אבות משנה ט', כפי שמסביר אותה הרמב"ם - צריך לתקן מידות לפני העיסוק בחכמה ואז יתפתחו החריצות והזריזות ע"י ההרגל במעשים ע"פ המידות המתוקנות וזה מה שיביא אותו לצבירת הדעות שבסופו של דבר יביא לרכישת החכמה המתקיימת. כנ"ל לגבי המשנה י"ז באותו הפרק.
כמו כן המעשה אין הכוונה לעום המעשה במובן המודרני - כל הזמן לעבוד, אלא הכוונה לתרגומה של התורה והחכמה למעשה ע"פ התורה והחכמה בכל יום. גם אם תשים לב לדברי המשנה בפרק ד' משנה ה' בדברי ר' ישמעאל, תראה שהמעשה הוא קיום הנלמד ולא רק צבירת הידע. כלומר לימוד לאחרים ויישום הנלמד בחיי המעשה, כאשר כל דבר שנעשה נעשה לשם שמים ולצורך מצווה ודבקות בה' ואז אדם לא זז מעיסוק בתורה גם בשעת מעשה. דבר זה גם ניתן לראות בדברי הרמב"ם במורה הנבוכים, כאשר הוא מדבר בחלק ג' על מעלת האבות, שהיו עסוקים במלאכה ודבקים בה'. גם בעל התניא דן רבות על השילוב הזה.

חשוב גם לזכור שהרמב"ם לא אמר להתבטל לגמרי מהמלאכה, אלא ההיפך הוא הנכון (ראה הל' תלמוד תורה פ"ג הל' ט'-יא וביתר חריפות באבות פ"ג ה"ה)? אלא הדגש בחייו של האדם צריך להיות מלאכה ארעית לטובת פרנסתו המועטת והתורה קבע (גם זה מופיע במסכת אבות).

למסקנה - תורה עיקר, המעשה נובע מהתורה וספוג ממנה, המלאכה כדי פרנסתו המועטת ואי עיסוק בהתעשרות ורדיפת מעמד חברתי וכבוד.

בברכה,

חיים בריסק