שאלה
בס"ד
התורה אוסרת אותנו על שנאת הלב. ומי שמראה לאדם את שנאתו לא טוב עשה אך לא עבר על לאו זה [רמב"ם הלכות דעות פ"ו ה"ה] וכן מובא בערכין (טז:) 'בשנאה שלב הכתוב מדבר'.
הפסוק ממשיך ואומר: 'הוכח תוכיח את עמיתך' שישנה מצוות תוכחה ומי שמוכיח את חברו לא עובר בלאו זה של 'לא תשנא' ואפילו הוא מקיים את המצווה 'ואהבת לרעך כמוך' אולם מה שאמרנו שהמוכיח לא עובר ב'לא תשנא' זה דווקא שלא מוכיחנו תחילה ברבים שנאמר 'ולא תישא עליו חטא'.
השאלה שלי היא כזו: האם אדם שמוכיח את חברו ברבים עובר על לא תשנא?
יש סוגייה במסכת סוטה [ג.] שאומרת שהיה מקום לאסור קינוי משום 'לא תשנא' ואני לא מבין את ההוה אמינא של הגמרא הרי שנאה בלב הכתוב מדבר והרי קינוי זהו אינו שנאה שבלב הוא מוכיחנה במילים!.
ורציתי לומר שאולי היה מקום לאסור קינוי משום 'לא תשנא' כיוון שאין כאן מצוות תוכחה כיוון שמוכיחנה ברבים [בפני עדים] אבל לא ניתן לומר כך כי לפי מה שהבנתי המוכיח ברבים אינו עובר על לאו זה של לא תשנא כי הרי הוכחה זה לא בלב...
אני קצת מבולבל. אשמח אם תעזור לי.
תשובה
בסד
שלום רב
לדעתי הקטנה, אהבה ושנאה,הם מושגים רוחנים המסורים ללב.היהדות היא הדת היחידה המצווה מצוות ["מעשיות"] המוטלות על הלב והשכל המידות והרגש, למשל מצוות [אמונה, אהבת השם ויראתו ,לא תחמוד ,מצוות השמחה ]ועוד
לכן אין זה קשה להבין כי מצוות תוכחה מנותקת לחלוטין משנאת הלב שאיא אסורה.
לכן היא קשה לחכמים למצא מי שינסח את ברכת למלשנים ,עד שמצאו את "שמואל הקטן"(רב גדול לצדיק מעורכי התלמוד)יהוא ורק הוא היה ראוי לכך היות ולא היתה בו שום שמץ של חשד לשינאה חלילה.
לאולי בגלל סיבה זו אמרו חכמים בזמן התלמוד כי "אין בדור הזה מי שיכול ויודע להוכיח."
ולכן הרשה לי לפקפק במושג התוכחה לרבים שזכרת.
בברכה