שאלה
שלום!כתבתי שהחיים בזבל,אני רוצה לפרט. לפני כחצי שנה הכניסו להדרכות החליטו להכניס אותי למן מועדונית של אתיופים,כלומר לא להדרכה בסניף,נכנסתי עם אנשים שחברים שלי אבל לא מספיק בשביל להנות איתם כל הזמן,חניכות שלי עזבו ואין לי יותר חניכות,ואני כל הזמן ממורמרת,אתם שואלים ממה?מהעובדה שאין לי מחנות ומסעות להוציא את חניכות שלי,ולכל החברות שלי יש,אז אני תקועה בבית שלי,מזה שפתאום כל החברות שלי נהיו חג'דומטיות,שהחניכות שלהם תופסות מלא זמן מהחיים שלהן,שכבר אין לי כח להתקשר לקבוע עם חברות שלי,כי אין לי כח לשמוע:"אני לא יכולה היום כי אני נוסעת לים עם חניכות,ומחר גם לא כי אני צריכה להכין צ'ופרים למחנה,ואחרי זה יש לי הכנה למחנה"...אני מתוסכלת מזה שאני לא מרגישה שאני עושה ותורמת,מזה שלחברות שלי הולך ולי לא,אז הלכתי לחפש עשייה בעוד מקומות-אישה זקנה,קייטנה לנכים,צביעת תפאורות למחנה של שמחה לילד,תקו' קצרה בה חנכתי ילד עיוור,וזה לא סיפק ולא נתן הרגשת סיפוק,אני פשוט לא בנ"א שמח.ואל תחשבו שלהגיד שאני יכולה להוציא חניכים למחנה ולקבוע איתם זה פיתרון-מנסיון אישי וכואב זה לא עבד,הקב"ה מנסה אותי בכח העשייה שלי,וזה כואב,נמאס לי!החיים בקנטים,אוסיף ואומר שהמועדונית פועלת כשעתיים בלבד ביום שלישי בעוד שהשאר-בסניפים פועלים עד מאוחר ביום שלישי(11 בלילילה) פלוס שבת ומוצ"ש,והבנתי למה העשייה לא ספקה אותי-א.זה לא עם חברות,עשיתי לבד
ב.אני לא הבנ"א שמפעיל את הראש,היצירתי שצריך למצוא רעיונות,שמקבל את ההחלטות,לא כמו סניף או אפילו המועדונית בה אני מתנדבת-בהם המדריך מעצב את המקום עם הצוות לפי מה שהם רוצים ומקדמים אותו לפי רצונם,אוף,אני מרגישה שאני לא מצליחה להעביר את ההרגשה..כאילו קחו לדוג' אם בנ"א מתנדב עם ילד נכה אז סבבה הוא גורם לילד לשמוח ולהנות,וזה חשוב אבל זו עשייה שונה לחלוטין מעשייה בה אתה מחליט. יש לך יד חופשית איך לקדם תחניכים וכו' בחניכה של הילד הנכה אתה עובד תחת רכז התנדבות/מנהל האירגון..בסניף אתה הוגה זה שלך,נשבר לי,יש לי כ"כ רצון לעשות וזה פשוט לא הולך,אני מתבאסת למה אני לא מדריכה?זה בנאלי מה שכולם עושים בגיל הזה,זה כנראה יותר כיף(ואני יודעת שלא לכל מדריך קל וכיף..)ומספק,ממלא יותר זמן ופשוט יותר טוב.אל תחשבו שאני מחפשת מה שקל,אני פה כדי לעבוד ולעשות גם אם זה כרוך בקשיים,אבל כמה?!צריך גם להנות ולאה
תשובה
שלום...
נראה לי שלקחת בעיה אחרת לגמרי שקשורה לזה שפתאום מצאת את עצמך מחוץ למשחק, לסניף, בו אין רגע אחד של שקט, הכול מלא חיים, חניכות קופצות, בלאגן, עשייה, רעש ואת בכלל נשארת במקום אחר, שקט יותר, לא ממש נוצץ, וחוץ ממך ומהקב"ה, הא כן...וגם הילד העיוור ההוא, אף אחד לא יודע מה את באמת עושה שם...
אז בואי נפריד בין הדברים:
מבחינת עשייה, את יכולה לעשות אלף ואחד דברים שקשורים ליצירתיות וכן, גם לחשוב על נושאים לשיחה בשביל לעודד ילד עיוור או סתם זקנה, מצריכים יצירתיות לא פחות מאשר למרוח טונות של גואש אחרי קילוף קירות עם שפכטל.
אבל כמו שכתבתי בהתחלה, אני מבין שהבעיה שלך לא קשורה בכלל לעניין של העשייה אלא לעניין החברתי.
אז קודם כל באופן הכי מעשי, את מוזמנת להשאיר כאן את המייל שלך וכל קומונרית או מדריכה מירושלים שמחפשת מדריכה יכולה גם כן להשאיר את המייל שלה או לחזור אלייך
ודבר שני ולא פחות חשוב, למרות שכתבת שלא נחפור לך עוד פעם עם העניין שהכול לטובה ושזה ניסיון, זה לא קשור בכלל לניסיון או לא, אלא לזה שבאיזשהוא שלב בחיים שלנו אנחנו מתחילים להבין שמה לעשות, אבל אם אנחנו באמת רוצים להצחיק את הקב"ה אז כדאי שנמשיך ונתכנן את התכנונים שלנו ואני מבטיח לך שעוד תגלי כמה שהמשפט הזה נכון.
יש אנשים שהיו בטוחים שבגיל 18 הם כבר יתחתנו ומה לעשות שהקב"ה רצה אחרת
יש אנשים שבנו על זה שיהיו עורכי דין ובכלל מצאו את עצמם במקום אחר
ויש גם בנות כמוך, שחלמו להיות מדריכות ולהפציץ בישבצי"ם רעיונות לכל הסניף ובסוף בכלל מוצאות את עצמם גם כן במקום אחר....
מה אנחנו אמורים לעשות?
אז החילונים מדברים במושגים של חצי כוס מלאה, אבל מבחינתנו בתור אנשים מאמינים אין מושג כזה חצי כוס ריקה שזה אומר, שגם אם בא לך לברוח עכשיו רחוק רחוק ושמבחינתך שייסגרו כל הסניפים של בני-עקיבא ועדיף כמה שיותר מוקדם, כי זה פשוט קשה לך לראות איך שהחברות שלך עושות, ויוצרות, ופועלות ואת לא...ושיהי'ה לך ברור! זה תחושה טבעית לגמרי, וצריך להיות מלאך כדי לא להרגיש אותה.
אבל קודם כל את צריכה לנסות ולו רק לרגע אחד לעצור את כל הרגשות האלו של הקנאה והתסכול שיצרו לך את הכדור המבאס, הזה למרות שאני יודע שמבחוץ זה מאוד קל לדבר, ולחשוב עם עצמך איך את מחזירה לעצמך את החיוך שהיה לך פעם.
יחד עם זה את יכולה להמשיך עם ההשתדלות שלך ולנסות לחפש סניפים אחרים
להיכנס לעוד עמותות שגם בהם יש חניכים, 'זכרון מנחם' 'קו לחיים', 'עזר מציון' לא חסרים מקומות שתוכלי לשלב בהם חסד ומצד שני לקבל בחזרה הזדמנויות ליצור קשרים חדשים עם בנות בגיל שלך שגם נמצאות שם.
ואם כבר באסה, אז למה שלא תקחי את הכאב שלך למקום שבאמת יעזור לך, לעוד קצת שעות עם הקב"ה...
נשמע קצת לעוס, דוסי כזה, מעצבן...
כאילו את בכלל בראש של מורלים עם החברות והחניכות ופתאום מה קשור הקב"ה...
אבל תנסי,אין לך מה להפסיד...
דברי איתו, ואם תנסי קצת להסתכל פנימה, במקום על הסניף הרועש עכשיו, את יכולה לגלות שהוא באמת עונה...
אז בכל אופן, את יכולה להשאיר כאן את המייל שלך וכל אחד שיודע על סניף בירושלים שצריך מדריכה, מוזמן להשאיר פרטים.
שבת שלום, ובשורות טובות
חברים מקשיבים