שאלה
שלום. בשנתיים האחרונות, מאז שנכנסתי לאולפנא, כל הזמן היה בי רצון גדול מאוד להתקדם ברוחניות, במידות וכו. במיוחד בסוף שנה שעברה הרצון הזה התחזק יותר, וכל החופש הקפדתי ללמוד כל יום משהו, להכניס ערך ומשמעות גם כשאין לי את האולפנא עם כל השיחות והשיעורים.
אבל מתחילת שנת הלימודים כמעט אין בי את הרצון הזה שהיה חלק ממני וזה כואב לי. יש לי הרבה שיחות ושיעורים באולפנא אבל פשוט לא בא לי. אין לי סבלנות. אני מרגישה כאילו אין לי מקום בלב לקבל עוד. הראש עמוס מדי בהרבה דברים אחרים.
אבל אני נכנסתי עכשיו להדריך ועל זה אני מאוד רוצה לשמוע ולקבל.
אבל כואב לי שכמעט אין בי כבר את הרצון העצום הזה שהיה לי.. זה היה ממש חלק ממני.. מה עושים?
תשובה
שלום לך שואלת יקרה,
משמח לשמוע על הרצון ללמוד, על השאיפה להתפתח ברוח ועל התשוקה לצמוח.
כיף לשמוע שהשנתיים האחרונות היו משמעותיות מאוד עבורך, ואת מרגישה שהצלחת להתקדם בתחומים רבים. אני מקווה שאת יודעת לשמוח במה שהשגת.
דרכה של הרוח היא שהיא נוטה להשתנות. לא סתם אנחנו מדברים על "מצב רוח". יש לנו מצבי רוח חולפים, שיכולים להשתנות ממש תוך דקות, אך יש גם כאלה שמלווים אותנו לאורך תקופה ארוכה יותר. אחרי זמן ממושך שבו הרצון היה מצב הרוח שלך, הוא דעך ונעלם. אני מרגיש שאת מספרת לי שאת שׂבעה, שקיבלת כל כך הרבה, ושמחת לינוק מכל הטוב שהוצע לך. אבל עכשיו מספיק לך.
וזה טבעי לגמרי.
אחרי תקופה שבה אנו מתמלאים ודוחסים בשמחה אל עצמנו, מתבקש שנזדקק להרפיה. הרפיה זו אינה נובעת מחולשה, אלא דווקא מהצורך הטבעי שלנו להתחדש. אחרי תקופה שבה אנו אוגרים וצוברים ערכים וידע, מגיע שלב שבו אנחנו נדרשים להחליט מה ימשיך איתנו הלאה, וממה אנחנו נפרדים. ולפעמים קורה שאחרי תקופה עמוסה ואינטנסיבית (ואנחנו מדברים פה על שנתיים!), שבה עסקנו בעיקר בלקלוט וללקט, הנפש זקוקה לזמן לחשוב על מה שיש לה. לחופשים יש חשיבות אמיתית - הם מעודדים אותנו להתחדש ולבנות את השלב שמעבר לשלב הקודם.
כדי שנרצה ונשאף ללמוד עוד ולהתעלות, אנחנו צריכים לחוש שיש לנו מקום פנוי שאותו אנחנו רוצים למלא. וככל הנראה אין לך כרגע מקום פנוי כזה, ולכן גם הרצון נרדם ונעלם. והאמת היא שמותר גם להיות שׂבעים, והרגיש שיש לנו מספיק בשלב זה. אין טעם להמשיך להכניס פנימה, כאשר את אינך מעוניינת בכך.
אני מציע לך לחשוב על הצמא הרוחני שהיה לך, בדומה לרעב הגופני. אם אנחנו רעבים מאוד, הנטייה הטבעית היא לאכול ולאכול עד שמתפקעים. ולאחר שמתיישבים כשהבטן מלאה וקצת כואבת, איננו רוצים להכניס אליה עוד שום דבר. לפתע האוכל מפסיק בכלל לעניין. ואז צריך פשוט לחכות. ולחכות. ולאחר כמה זמן תתחיל לבצבץ לה תחושת רעב חדשה, שתציץ בתחילה כמו נבט ביישן, אבל תצמח ותהפוך לתחושה בולטת.
ונעבור לנמשל. מה שאני רוצה לומר לך הוא שלפי דעתי, אם תאפשרי לעצמך להתרכז בצדדים אחרים של החיים שלך, ותניחי בצד את הרצון הגדול שהיה בך – ישוב ויצמח בך רצון חדש (ואולי גם שונה). אם תזדקקי להמשיך ולהתקדם (ואין סיבה להאמין שלא בתחומים שעניינו אותך בעבר), התשוקה עוד תתעורר.
אז תתפני לדברים אחרים, לעניינים שמטרידים אותך, למעשים טובים, תרומה לאחרים והשקעה בעצמך. קבלי את עצמך כפי שאת. עם חלוף הזמן, השאיפה ללמוד תשוב ותבקע בזמן המתאים. לכל זמן ועת תחת השמיים.
בהצלחה!
לכל שאלה או הבהרה:
חננאל
Hananel8@gmail.com