שאלה
שלום לכב' הרב.
יש לי מספר שאלות בנושא קידושין.
א. הבנתי מתשובת אחד המשיבים לשאלה באתר, שזוג לא נשוי שגר ביחד, והביא ילד לעולם, לא יכול להחשב כנשוי ע"י ביאה, בגלל שלא היתה פה כוונה לשם קידושין.
מכאן שקידושין צריכים כוונה.
מדוע, אם כן, קידושין "בצחוק", מול עדים, ואמירת המילים, תקפים הלכתית?
ב. באיזה שלב בקידושין נוצר ה"קשר הרוחני" בין האיש לאשה, מה טיבו של קשר זה והאם זה עובד רק באמירת המשפט "הרי את..." באופן מדוייק? מה מקור הנוסח הזה?
ג. בפרק "האשה נקנית", דף ג', בתוספות, דנים על כך שלא ניתן ללמוד קידושין משדה (שדה עפרון) לכל דבר, שהרי שדה זה ממש קניין של שייכות, "וקניין" אשה הרי אינו סחר בבני אדם, חלילה, אלה הסכם שותפות שנעשה ע"י כסף, שטר או ביאה.
מדוע אם כן, רק האיש מקדש את האשה ולא גם להיפך, מעבר לכך ש"זו ההלכה, וככה זה?"
האם יש הסבר רוחני / קבלי / פנימי יותר לשיטה זו?
תודה רבה!
תשובה
א.קידושין "בצחוק"- אינם קידושין. אך צריך שיהיה ברור כי הקידושין הם אכן "בצחוק". לדוגמא: זוג המשחק זוג בחתונה, בהצגה, אין חשש לקידושין. אך נער שפונה לנערה, לפני שני עדים, ואומר לה "הרי את מקודשת..." ונותן לה חפץ ששווה יותר מפרוטה- לא יכול אחר כך לומר "סתאאאם, זה היה בצחוק..." על מנת שתוכל הנערה להנשא למי שתרצה, עליה לקבל ממנו גט.
ב.קשר רוחני נוצר על ידי שני בני הזוג במשך כל שנות נישואיהם עד יומם האחרון כזוג. וכל יום שאינם משקיעים בבניית הקשר הרוחני ביניהם- יש ירידה בקשר הרוחני ביניהם.
ג.הקביעה בתורה "כי יקח איש אשה", דייה שנדע כי "כך זה" כמו הקביעה בתורה כי דווקא שבת הוא היום בו אסורה מלאכה, ו"העושה בו מלאכה יומת", וכך לגבי איסור אכילת בעלי חיים שאינם כשרים, זו קביעת הקב"ה ודייה לקבוע את סדרי חיינו.
כאשר אני נפגש עם זוג לקראת נישואיו, והם מעלים בפני שאלה זו, אני נותן להם תשובה מפורטת, שבדרך כלל מניחה היטב את דעתם, מעבר ל"ככה זה"...
שנה טובה