כללי

שלום
1.אם התינוק עוד לא הגיע לגיל שלוש, אין מצווה להתחיל לחנכו להישמר מן האיסורים. ולכן, אם הלך ומצא מאכלים אסורים ורצה לאוכלם, אין צריך להפרישו מכך. ואם בא להדליק אור בשבת או לכבותו, אין צריך להפרישו מכך, הואיל ואינו מבין את האיסור. וכל זה הוא דווקא כשהתינוק עושה את האיסור מעצמו, אבל אם המבוגר מכשיל את התינוק באיסור, אפילו הוא קטן בן יומו, המבוגר עובר באיסור תורה. שצוותה התורה שלא להכשיל את הקטנים באיסורים, כגון שלא להאכיל אותם שרצים ודם, וכן לא לטמא כהן קטן (יבמות קיד, א; מ"ב שמג, ד). וגם מאכלים שאסורים מדברי חכמים, אסור לגדול להאכיל את הקטן (שו"ע שמג, א).והנותן מאכל שאינו כשר בידו של התינוק נחשב כאילו מאכילו בידיים, שכך היא הדרך להאכיל קטן (מ"א, מ"ב שמ, יד). אמנם מאכלי חלב אחרי בשר אינם אסורים מצד עצמם כמאכלים שאינם כשרים אלא שיש על האדם מצווה מדרבנן להמתין ולכן אין איסור ליתנם לילד קטן שלא הגיע לגיל חינוך .

2.יש אומרים שחובת החינוך מוטלת על האב ועל האם בשווה (תרוה"ד). אולם לרוב הפוסקים רק על האב מוטלת החובה לחנך את ילדיו למצוות, היינו למחות בהם בכל עת שהם עוברים על איסור, ולדרוש מהם לקיים את המצוות. וחובה זו מסתעפת מהחובה ללמדם תורה, שאף היא מוטלת על האב. אמנם ברור שגם לאם יש מצווה כללית לחנך את ילדיה לתורה ומצוות, שמצוות האהבה ודרישת האמת מחייבת כל אם לחנך את ילדיה לדבוק בתורה הקדושה ולשמור את מצוותיה, אלא שהאחריות לחינוך הדקדקני לתורה ומצוות מוטלת על האב (ר"י, מהר"ם, הגמ"י). וכשאין שם אב שיכול לחנך, כגון שהוא נפטר או עזב את הבית, חובה על האם לחנך את ילדיה באופן דקדקני לשמירת תורה ומצוות (א"ר תרמ, ד; כה"ח שמג, ט).
לפיכך, אם הילד שהגיע לגיל חינוך, כבן שש-שבע, שקוע במשחק ואינו רוצה לבוא לשמוע קידוש או הבדלה או לברך ברכת המזון, חובה על האב להקפיד עליו כדי לחנכו לכך. אבל האם רשאית להתעלם לפעמים, כדי לשמור על האווירה הנעימה בבית. ואם האב נפטר או עזב את הבית, האם צריכה למלא את מקומו ולהקפיד על ילדיה שיתרגלו במצוות.

3.ישנן אזהרות רבות וחמורות, בתורה, בנביאים, בכתובים ובדברי חז"ל, שלא ירבה אדם בשתיית יין.
בתורה למדנו על נח ולוט שנפלו ונתבזו בגלל שתיית היין (ברא"ר לו, ד). ואף עץ הדעת שחטא בו אדם הראשון, לדעת רבי מאיר היה גפן, וכפי שאמרו חכמים: "שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין ע, א). ואף על בני אהרן הכהן אמרו, שלא מתו אלא מפני שנכנסו למשכן שתויי יין (ויק"ר יב, א).
וכל הנביאים מלאים תוכחות על הנגררים אחר שתיית היין, ואף הגלות נגרמה בגלל היגררות אחר שתיית יין (ברא"ר לו, ד). בעשרת השבטים נאמר (עמוס ו, ו-ז): "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף (ולא הצטערו מנבואת הפורענות). לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים". ועל שבטי יהודה ובנימין נאמר (ישעיה כח, ז): "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ".
וכן הוזהרנו במשלי (כג, כ-כא): "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ. כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ (יעשה עני ורש)..." ועוד נאמר (שם כג, כט-ל): "לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי (למי צעקה ויללה), לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם (למי קטטות פצעים ומכות)... - לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן (למרבים לשתות עד מאוחר) לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ" (למחפשים אחר יין טוב).
וכן מצינו בדברי חז"ל אזהרות רבות, שהיין עלול לעשות את האדם רש ושומם, ולהביאו לידי עוון (ע' סנהדרין ע, א, וע' ויק"ר יב, ה).
וכן אמרו: "יש שותה יין וטוב לו, יש שותה יין ורע לו. תלמיד חכם שותה וטוב לו, עם הארץ שותה ורע לו" (ירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ו). כי תלמיד חכם יודע לשתות יין במידה, ואזי מתווספת לו שמחה, והוא מתגבר בעבודת ה' ברוחניות וגשמיות. וכן אמרו חז"ל (יומא עא, א), שכיום, לאחר שבית המקדש חרב, "הרוצה לנסך על גבי המזבח - ימלא גרונן של תלמידי חכמים יין".
וכל כך מסוכן היין, עד שאת היין האמיתי, הטוב והחזק, גנז הקב"ה מששת ימי בראשית. וישראל שהערו את נפשם למיתה בגלות, ולמרות הקשיים העצומים המשיכו לעסוק בתורה המתוקה מדבש, והראו בזה שהאמונה בה' היא עיקר חייהם, ועליה מסרו את נפשם - אותם ישקה הקב"ה בעתיד מן היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית (במד"ר יג, ב).

ולהלן הרחבה ומקור התשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועיין בספר באתר ישיבה
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=1329