כללי

שלום
1. ישנם מקומות בגוף האישה שחייבים להיות מכוסים, ואין למנהג המקום שום השפעה לגביהם, וישנם מקומות שמצד הדין אין חיוב לכסותם, אבל אם נהגו הכל לכסות אותם, מנהג זה יחייב כל אישה ואישה שבאותו המקום. למשל, על פי ההלכה היד צריכה להיות מכוסה עד למרפק, ואף אם כל נשי מקום מסוים יתרגלו ללכת עם שרוול קצר שאינו מגיע למרפק, על פי ההלכה, מנהגן יחשב למנהג שאינו הגון, שבשום פנים אין להגרר אחריו. אבל מהמרפק ועד לסוף היד הדין תלוי במנהג המקום, מצד הדין אין חיוב ללבוש שרוול שיכסה את מה שמעבר למרפק. אבל אם במקום מסוים ינהגו כל הנשים ללכת עם שרוול ארוך, מנהגן יחייב מבחינה הלכתית, וכל אשה שתפרוץ את מנהגן, תחשב כאשה שאינה שומרת על כללי הצניעות.

ובמסכת כתובות (כתובות עב, ב) מבואר שאישה חייבת על פי ההלכה לכסות את זרועותיה, ואם היא מגלה אותן בציבור, הרי היא נחשבת לעוברת על דת יהודית, ולדעת רבי שמואל בר נחמן המובאת בבראשית רבה (פ, ד), כל המעשה עם דינה התחיל מכך שנתגלתה זרועה ברבים לפני שכם בן חמור, ומתוך כך נתאווה לה, וחטא עימה, ומגילוי הזרוע נמשכה כל התקלה המסופרת בתורה

ובתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רב חסדא : "שוק באשה ערווה". כלומר, ההלכה קבעה, ששוק של אשה הוא מן המקומות האינטימיים, שחשיפתו לעיני אנשים זרים נחשבת לפריצות.

2. דעת רוב הראשונים (תר"י, רא"ש), שלצורך שבחים גדולים שנאמרים בציבור, רשאי אדם להפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת שמע וכן הלכה (שו"ע סו, ג). כשיפסיק, יענה רק על הדברים החשובים ביותר. ואלו הם: בקדיש, יש אומרים שיענה רק "אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא", וכן יענה אמן אחר "דאמירן בעלמא ואמרו אמן", שהוא סיום עיקר הקדיש (מ"ב סו, יז). ויש מוסיפים ואומרים שיענה את כל חמשת האמנים שנוהגים לענות בעיקר הקדיש, שנקרא חצי קדיש, אבל התוספות שאחר כך אינן עיקר הקדיש, ולא יפסיק לענות עליהם אמן (כה"ח סו, כג).

ולהלן הרחבה ומקור בתשובות מספרי פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועייני בספרים באתר ישיבה

http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=506

בברכה
אייל משה

האיסורים הכלליים שבפריצות
שלושה איסורים יסודיים עומדים בבסיס הלכות צניעות. או במלים אחרות, על פי שלושה יסודות מיסודות התורה יש להקפיד על הלכות צניעות.
ראשית , הפריצות הינה חטא אישי. חטא של הדגשת הצדדים החיצוניים שבאדם על פני הצדדים הפנימיים, הבלטת החומר על פני הרוח. לפני חטא אדם הראשון התהלכו אדם וחוה עירומים בגן עדן, כי עדיין לא נכנס בהם יצר הרע, ולא היה בזה שום פגם. אולם, לאחר הופעתו של יצר הרע, האדם
נעשה מוגבל, וכל חשיפה מוגזמת של הגוף, מהווה פגיעה ביסוד הרוחני שבאדם, מאחר שיש בזה הדגשה של החומר על פני הרוח. וממילא ברור, שכל פגיעה בצדדים העיקריים שבאדם, דהיינו בנשמה, גורמת להידלדלות כללית בחיוניותו של האדם, דבר שמתבטא בין השאר בפגיעה ביכולת ההתעמקות בעניינים רוחניים, וכן ביכולת לאהוב אדם אחר אהבה עמוקה.
צאו וראו את השחקנים הפרוצים, שאינם מסוגלים לאהוב את בני זוגם למשך זמן ; כפי הנראה הדבר נובע מכך שאינם מגיעים לרבדים הפנימיים והעמוקים של האהבה.

היסוד השני שבאיסור הפריצות, הוא הפגיעה בשלמות המשפחה. פריצות חמורה, בדרך כלל, מרסקת את המשפחה. אולם צריך לדעת, שכל חוסר צניעות, ואפילו קל, פוגע במשפחה, האהבה צריכה להיות מופנית לבן הזוג, כי רק איתו האהבה יכולה להופיע בשלמות, וכל איבוד של כח האהבה כלפי אנשים אחרים, הוא על חשבון פיתוח האהבה בתוך הבית, דבר שפוגע הן בבן הזוג, והן בילדים ובחינוכם.
אשה שמנסה למשוך את תשומת-ליבם של העוברים ושבים ברחוב, אין ספק בכך, שאהבתה לבעלה אינה מגיעה למיצוי מלא. לעומת זאת, אם תשמור על צניעותה, תוכל לכוון את כוחות אהבתה אל מקומם הטבעי .

היסוד השלישי לצניעות, הוא השמירה על האופי הלאומי המיוחד שלנו. איסור התורה "ובחוקתיהם לא תלכו" (ויקרא יח,ג), מכוון לכך שלא ננהג כפי מנהג הגויים, ועיקר ההבדל שבין ישראל לעמים התבטא תמיד בשמירת הצניעות. במלים אחרות, הפריצות מטשטשת את הסגולות והמעלות המיוחדות של בן האומה הישראלית. ,

על פי ההלכה, ישנם מקומות בגוף האישה שאותם חייבים לכסות, ואפילו אם כל הנשים שבאותו המקום תחלטנה ללכת ברחוב ללא בגדים, כולן תחשבנה לפרוצות. והטעם לכך הוא, שחכמים הבחינו בעומק דעתם שיש מקומות בגוף שראוי שיהיו מכוסים ושמורים בטהרה למען האהבה האמיתית שבין בני הזוג, וישנם מקומות שאפשר שיהיו גלויים. ואף שאולי אם כל הנשים תלכנה עם חולצות ללא שרוולים, יתכן שמראה של אישה ללא שרוולים לא יגרום תחושה מינית לשום גבר, מכל מקום על פי ההלכה דבר זה לא רצוי, ולהיפך, יש לשמר את הרגישות הטבעית והמקורית, שנועדה להעמיק את רגשותינו ולחזק את האהבה שבין הבעל לאשתו.

ישנם מקומות בגוף האישה שחייבים להיות מכוסים, ואין למנהג המקום שום השפעה לגביהם, וישנם מקומות שמצד הדין אין חיוב לכסותם, אבל אם נהגו הכל לכסות אותם, מנהג זה יחייב כל אישה ואישה שבאותו המקום. למשל, על פי ההלכה היד צריכה להיות מכוסה עד למרפק, ואף אם כל נשי מקום מסוים יתרגלו ללכת עם שרוול קצר שאינו מגיע למרפק, על פי ההלכה, מנהגן יחשב למנהג שאינו הגון, שבשום פנים אין להגרר אחריו. אבל מהמרפק ועד לסוף היד הדין תלוי במנהג המקום, מצד הדין אין חיוב ללבוש שרוול שיכסה את מה שמעבר למרפק. אבל אם במקום מסוים ינהגו כל הנשים ללכת עם שרוול ארוך, מנהגן יחייב מבחינה הלכתית, וכל אשה שתפרוץ את מנהגן, תחשב כאשה שאינה שומרת על כללי הצניעות.

זרוע
במסכת כתובות (כתובות עב, ב) מבואר שאישה חייבת על פי ההלכה לכסות את זרועותיה, ואם היא מגלה אותן בציבור, הרי היא נחשבת לעוברת על דת יהודית, ואת שאר היד שאינה הזרוע אין צריך לכסות. כדרך אגב מעניין להזכיר כאן שלדעת רבי שמואל בר נחמן המובאת בבראשית רבה (פ, ד), כל המעשה עם דינה התחיל מכך שנתגלתה זרועה ברבים לפני שכם בן חמור, ומתוך כך נתאווה לה, וחטא עימה, ומגילוי הזרוע נמשכה כל התקלה המסופרת בתורה, אלא שיש לברר, מהו בדיוק מקום הזרוע.

לדעת רוב הפוסקים, הזרוע היא החלק שבין הכתף למרפק של היד, ואותו חייבים על פי ההלכה לכסות, אולם מה שמעבר למרפק, לכיוון כף היד, אין צריך לכסות. לעומתם, ישנם פוסקים הסוברים,שאישה צריכה ללכת עם שרוול ארוך עד לכף היד, או משום שהזרוע נמשכת עד לתחילת כף היד, או משום שלדעתם כך היה המנהג בין הנשים ואין לסור ממנו (עיין גן נעול לרב אבינר 36).

למעשה, המנהג הרווח הוא כדעת רוב הפוסקים, המחייבים לכסות עד המרפק ועד בכלל, ומעבר לכך אין חיוב הלכתי לכסות (מ"ב ע"ה סק"ב. הליכות בת ישראל עמוד ע').

אם מותר לגלות פחות מטפח
למדנו שעל פי ההלכה חייבת האשה לכסות את זרועה, היינו את החלק שבין הכתף למרפק, כולל המרפק עצמו, בשעה שהיא נראית בפני אנשים זרים. ואמנם, יש נוהגות מנהג חסידות ומקפידות ללבוש שרוולים ארוכים, המגיעים עד לכף היד, אבל מצד הדין די שהשרוולים יגיעו עד לאחר המרפק. כהמשך להלכה זו כדאי להזכיר שיש שרצו לטעון שאין חיוב לכסות בשרוול עד המרפק ועד בכלל, אלא לדעתם אפשר להקל בזה מעט. והואיל ודיון זה חשוב נזכיר את מקור סברתם.

בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רבי יצחק : "טפח באשה ערווה", ופירושה שאסור לאישה לגלות בפני אנשים זרים יותר מטפח מהמקומות שקבעו חז"ל שצריכה לכסותם. ולפי זה רצו להסיק, שאין איסור לגלות פחות מטפח ממקומות המכוסים, וממילא אין חיוב שהשרוול יגיע עד לאחר המרפק, אלא לדעתם די שהשרוול יגיע למרחק של פחות מטפח מסוף המרפק, וטפח הוא כשמונה סנטימטר (הצנע לכת 139). ומאחר שישנה סברה כזו, יתכן אולי שאפשר ללמד זכות על מי ששרוולה אינו מגיע ממש עד לאחר המרפק אלא רק קרוב אליו. אולם, צריך לדעת שלרוב רובם של הפוסקים אין היתר לגלות גם פחות מטפח ממקום שצריך להיות מכוסה.

ומה שאמרו בתלמוד 'טפח', הוא רק לעניין אמירת דברים שבקדושה, שאם יותר מטפח ממקומות המכוסים - מגולה, נחשב הדבר לערווה שאסור לומר בפניה דברים שבקדושה, אבל מבחינת דיני צניעות גם פחות מטפח צריך לכסות. ועוד שלדעת הרמ"א (שו"ע או"ח עה, א), רק לגבי אשתו של אדם אמרו שפחות מטפח אינו נחשב ערווה, אבל באשה זרה - אפילו גילוי של פחות מטפח ממקומות המכוסים נחשב לערווה שאסור לומר מולו דברי קדושה, וודאי שיש איסור לחושפו (עיין גן נעול 33).
וכן נפסק למעשה, שיש לאשה ללבוש חולצה עם שרוולים שמגיעים אל מעבר למרפק, כך שבכל תנועה שתעשה, תשאך הזרוע כולה, כולל המרפק, מכוסה.

בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רב חסדא : "שוק באשה ערווה". כלומר, ההלכה קבעה, ששוק של אשה הוא מן המקומות האינטימיים, שחשיפתו לעיני אנשים זרים נחשבת לפריצות, ואין לומר מול שוק מגולה דברים שבקדושה.

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=514