כואב ובא לבכות

שלום וברכה

אכן יש בנו תחושה כי עלה גם מוות בחלונינו. בד בבד עם החיים הנעימים, ועם דברים מצוינים שמתרחשים בעולם – יש גם קושי בכך שעוזבים אותנו אנשים שמאוד חשובים לנו.
מצד שני, צריך גם לזכור כי ב"ה גדלנו, ויש בנו רבנים רבים ואנשי רוח חיוניים לא מעטים, ובשל כך טבעי הדבר כי ניפגש גם עם חוויית המוות. יש לזכור כי הנפטרים זכו ל"חיים ארוכים" – לא במשמעות של הרבה ימים, אלא במשמעות החיים, וכל אחד מהשמות שאת מציינת לא בזבז את שהותו כאן עלי אדמות, אלא מימש את מהותו, בין בשליחות ציבורית, ובין במשפחתו ובהקמת ביתו.
על כן, אולי לא נכון להיות שרוי בבכי.
אלא להכיר שזה דרכו של עולם, ואולי קצת קשה, והדבר מטיל עלינו הנותרים בנתיים משימה גדולה יותר ושליחות משמעותית יותר, ובדרך זו להתייחס לחוויות הקשות האלו.


נכון הוא להתייחס לעצמנו כאל קטנים, ונכון במקביל להבין שכעת העולם יותר מוטל על כתפינו – כל אחד לפי עניינו ושליחותו, וכך להתייחס נכון יותר לחיים.

אין אנו יודעים כמה זמן נמצא עוד בפנינו עד שנזכה לביאת המשיח. ייעודו של האדם בעולם בא לידי ביטוי גם אם עדיין לא בא המשיח, ואת זה אנחנו צריכים לנסות לעשות.

האם קו מחשבה זו לא מחזק יותר ?


כל טוב ובשורות טובות