שאלה
במחזה קסטנר שכתב מוטי לרנר נרמז שחנה סנש הסגירה את הצנחנים לנאצים בעת חקירתה. עובדה זו אינה אמת ואין איש הטוען כי יש בה אמת. מוטי לרנר טען כי בשם חופש היצירה מותר לו לבדות דברים ולתאר מאורעות שלא היו. בני משפחת סנש ואחרים עתרו לבגץ, שיאסור על רשות השידור להקרין את המחזה.
פסק הדין מראה שתי עמדות מנוגדות. דעת הרב של השופט ברק והשופט מצא, קובעת כי חופש הדיבור כולל גם את החופש לשקר וכי האמת תמצא את דרכה לא ע"י איסור לפרסם שקר אלא מכוחה הפנימי. בעמדת המיעוט זכות השם הטוב והכבוד עולה על חופש הביטוי.
עמדה זו מתבססת על כך שאנו מדינה דמוקרטית וחברה שוחרת חופש. בטוחה אני כי עפ"י חוקי מדינת הלכה תקינה כבוד ושם טוב הם ערכים העולים ללא ספק על חופש הביטוי שלא היו אזכורים שמצאתי במקורות על חשיבותו העילאית.
ובכל זאת הייתי רוצה בבקשה לדעת כיצד כבוד הרב היה פוסק ומבסס עמדתו בעניין זה אילו היינו חיים במדינת הלכה כתיקונה. בתודה מראש ובתקווה שבירורינו לגבי פסיקות למיניהן במדינת הלכה יהיו למציאות .
תשובה
שאלה זו של חופש הביטוי מול הפגיעה באנשים עולה פעמים רבות בעולם המודרני ואכן אנחנו רואים נטיה הולכת וגוברת לאפשר לאנשים לאמר ככל העולה על רוחם ללא כל התחשבות בפגיעה באנשים שעליהם מדובר. ההגנה של "תביעת דיבה" היא חלקית מאוד ובעייתית.
החוק נובע מהרצון למעט ככל הניתן במקרים שבהם תהיה הגבלה חיצונית שתמנע מאדם לאמר את דעתו. מתוך הנחה שיש מקרים שבהם יש מחלוקת מה היא האמת וזכותו של כל אדם להחליט על דעתו.
ההלכה מטילה על האדם מערכת שונה לחלוטין לא מערכת חוקית שנכפית על ידי בתי משפט אלא מערכת אלוקית שבה האדם צריך לשפוט את עצמו במערכת הזאת וודאי שכל דבר שקר אסור וגם פגיעה ללא סיבה על ידי פירסומים נכונים אסורה (לשון הרע ורכילות). הפער בין החוק להלכה הוא גדול מאוד והוא נובע מהפער בין חוק אלוקי מוסרי לחוק אנושי משפטי. גם אנשים שאינם מוגדרים כדתיים צריכים לבנות לעצמם מערכת מוסרית בסיסית מעבר לדברים שבהם בית המשפט יכול להכריע . בשביל לשאוף למערכת מוסרית כזאת אנחנו צרכים לעבוד כל יום ולא לחכות ל"מדינת הלכה".