שאלה
שלום רב,
ככל שאני מתקרבת לדת הדבקות בצווי התורה הופכת ליותר חשובה עבורי.
מצווה אחת שיש לי איתה בעיה היא "כבד את אביך ואת אמך", מסיבות שאעדיף לא לפרט.
מה שרציתי לשאול:
א) במה אמור להתבטא הכבוד הזה? באילו מעשים/תגובות/דיבור/תחושות/וכו'? האם הכבוד הזה אומר לדוגמא, שעלי לקבל כל מעשה ואמרה שלהם, לא משנה מה הוא, ללא כל התנגדות?
ב) עד כמה מוחלט הכבוד הזה? הכוונה היא עד האם יש לכבד את ההורים בכל מצב?
תודה מראש,
מיכל.
תשובה
שלום,
אני מבין מדבריך כי בעקבות אירועים אישיים קשה לך לחלוק כבוד להוריך ואת שואלת מהם בדיוק גבולות המצווה אותה את מוכרחת לשמור ולקיים.
הקושי לכבד אדם אותו אנחנו חשים לא פעם בחיינו מעיד בעיקר על הפרעה פנימית שיש לנו עם עצמנו. למשל אדם במקרה שרב עם הוריו מתקשה לחלוק להם כבוד ומאוד יתכן כי הקושי הזה נובע מכך שאם יחלוק להם כבוד יחוש מנוצח או אפילו מושפל אלא שלמעשה אלה הם תחושותיו שלו ואינו מוכרח לחוש כך- בהחלט ניתן להמשיך ולכבד אדם, ובטח שהורים עליהם יש ציווי, על אף האווירה השלילית השוררת ביניהם. כיבוד הורים על אף מריבה סוערת שהשאירה הרבה אנרגיות שלילית היא תעודה לכבודו העצמי של האדם, תעודה לבגרותו על כך שהוא מתעלה ויודע לשים את הדברים בצד ולהמשיך ולכבד.
לעניין- כיבוד אב ואם היא מצוות עשה מן התורה: "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה" ו-"איש אביו ואימו תיראו". הגמרא במסכת קידושין הולכת רחוק ומשווה את יראת אב ואם ליראת ה'! כלומר, ברמה הראשונית, כפי שאנו מצווים להכרת הטוב כלפי ריבונו של עולם כך גם מצווים על הכרת הטוב כלפי הורינו וכמו שאומרת הגמרא "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אומר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני" (קידושין ל, ב). אלא שהכרת הטוב היא הרמה הראשונית, ישנה דרגה שלטעמי עמוקה יותר שאומרת כי אינך צריכה לכבד את הוריך או לירא מהם בגלל שעשו לך טוב וגידלו אותך והביאו אותך לעולם, כלומר לא בגלל מה שהם עשו לך, אלא בגלל עצמך, בגלל הצלם אלוהים שבך והענווה שבך שמביאים אותך לחלוק כבוד לכל יצור חי מתוך עמדה כי נתינת הכבוד אינה מצמצת אותך אלא להיפך היא מרחיבה אותך ומדגישה עד כמה את מעל המציאות עד כמה יש בך, כפי שאמרתי, צלם אלוהים. אדם המכבד כל דבר במציאות הוא גם אדם שמצליח לראות במציאות את ביטוי של אלוהים, אדם כזה הוא ירא אלוהים ועל כן אמרה הגמרא "מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני" כי כאשר אדם מצליח לכבד הוא מעצים את האלוהים שבו. יש להאריך בנקודה עמוקה זו אך היריעה קצרה לכך.
השאלה עד כמה יש "להשתעבד" לחלוקת הכבוד כלפי הורינו?
צד אחד קיצוני הוא סיפורו של דמה בן נתינה מהתלמוד הירושלמי במסכת פאה- "דמה בן נתינה ראש פטרכולי (ראש מועצה) היה. פעם אחת הייתה אמו מסטרתו בפני כלכולי שלו (השרים שתחתיו) ונפל קורקדון (נעל) שלה מידה והושיט לה שלא תצטער". סיפור זה יותר משמורה לנו לחקות אותו מלמד אותנו את גודל חשיבות כיבוד אב ואם. אגב, ראי שדמה בן נתינה לא חש מושפל להרים לאימו את הנעל בה הכתה אותו בפני השרים שלו, אני חושב שזה קשור לדברים שכתבתי קודם לכן. אגב, נתון מעניין הוא שאמנם אם הושפל אדם על ידי הוריו עליו להגיב בצורה מכבדת אולם בהחלט אפשרה לתבוע את ההורים בבית הדין על מעשיהם. אני חושב שיש בכך לאשר את העובדה כי כיבוד אב ואם היא גם בגזרת עבודת המידות של האדם בניהם יראה והכרת הטוב, כלומר המצווה היא באדם ולא רק כפי שמקובל לחשוב כי המצווה היא בהורים.
ההלכה הוראתה קווים ברורים יותר, אך גם לא מדויקים, לגבי מה אסור ומה מותר- ההלכה הבינה כי הציווי לירא מההורים הוא בעצם "מצוות לא תעשה" (כמו לקלל, להכות, לשבת במקומם הקבוע, לקרוא בשמם הפרטי, לסתור דבריהם בחוצפה, להעירם משנתם ועוד) ואילו הציווי לכבד אותם הוא בעצם "מצוות עשה" (לדאוג לאכול ושתיה, לבוש, ממון, לקבלם תמיד בסבר פנים יפות, לשמוע בקולם ולבקשתם, טיפול בעת מחלה ועוד).
היראה והכבוד בהורים יש להם כמובן גבול והסתייגות- מי שצווה על כיבוד הורים (על אף ההבנה הטבעית שיש לעשות כן) הוא הקב"ה כלומר מצוות הקב"ה הן מעל למצוות ההורים. למשל בן אסור לשמוע לאביו כאשר אומר שלא לעשות מצווה כלשהי או לחילופין לעבור על מצווה כלשהי. הבן גם לא חייב לציית לדברי הוריו כשהם מכתיבים לו את חייו האישיים כדוגמת אם מי או לא להתחתן או במה לעבוד. עוד, אם להורים אין פרנסה ומשמעות הדאגה למחייתם ע"י הבן היא שלמשפחתו שלו לא יהיה מה לאכול הרי שאינו חייב בכך.
בתורה עצמה אין הרבה פירוט לגבי פרטי המצווה כמו למשל "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלוֹהֶיךָ אֲנִי ה'" מכאן למדו שיש לקום בפני ההורים לשם כבוד. נקודה חשובה היא שהורים שמחלו על כבודם, כלומר ויתרו עליו, הרי כבודם מחול. למשל אם הורים ויתרו על הקימה בפניהם (כפי שקרה בימינו) הרי אין חובה זו חלה. פתחתי ואמרתי כי אין הרבה פירוט בתורה וחכמים היו צריכים לקחת את עקרונות היראה והכבוד להורים ולהפוך אותם להלכות וחוקים אולם תמיד יש לשוב לעקרונות ולדבוק בהם. כלומר, העיקר הוא לכבד את ההורים והרגש הבריא הטבעי יודע ומרגיש מתי אנו נוהגים בכבוד ומתי איננו נוהגים בכבוד. השיבה לעקרונות מזהירה מפני תופעה של עמידה בכל הקריטריונים ההלכתיים אך בתוך האדם פנימה הוא בז להוריו. כלומר, כבוד ויראה הם בראש ובראשונה יחס ורגש אצל הבן ושם נמצא הדגש ואילו ההלכה כימתה זאת למעשים חוקים והלכות אולם הציווי התייחסותי הרגשי נשאר בעינו וצורך. אדייק ואומר כי חז"ל עיצבו את ביטוי רגש הכבוד והיראה אולם למרות הביטוי חשוב להקפיד על הרגש עצמו וזה כמובן צורך עבודה פנימית. מלבד הפרטים שנקטה ההלכה הרי בתוך תוכנו אנו יודעים מהו כבוד ומה לא ובמקרים של התלבטות יש להתייעץ ולשאול לגבי מקרה ספציפי.
הפסקה האחרונה והפסקה בתחילת הדברים שם כתבתי על המשמעות של נתינת כבוד ושהמצווה היא גם מצווה פנימית לך ולאו דווקא כלפי ההורים הם אלה שלדעתי עליך ללכת לאורם. אוסיף כי היכולת להרעיף כבוד כלפי הזולת היא בעצם היכולת לכבד את עצמך ולא להישאב למתחים בני החלוף, זה צורך עבודה פנימית לא פשוטה. אני מקווה שהדברים יסתדרו וצריך לתת לזמן לעשות את שלו ובעיקר לתת לאהבה, שאולי כרגע מסתתרת, לצוץ ומכוחה לגשר על הפערים הקיימים.
אם יש שאלות יותר נקודתיות לגבי שאלת כיבוד ההורים בהחלט אשמח לשמוע ולנסות לסייע כמו גם במתח עצמו שהבנתי שקיים עם ההורים. מקווה סייעתי ואם לא מספיק את מוזמנת לשוב ולשאול.
מצרף מספר מאמרים מעניינים בנושא-
http://ypt.co.il/show.asp?id=42643
http://ypt.co.il/show.asp?id=31486
http://www.ypt.co.il/show.asp?id=19329
אין אדם מכובד מאדם שמכבד.
הרבה הצלחה,
נטעאל
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם