שאלה
אני שמיניסטית באולפנא וכמו כולם גם אני בתחילת השנה התחלתי לחפש שרות לאומי עם יעד די ברור, הדרכת טיולים. יכלתי להתאים להרבה מקומות אבל זה היה החלום שלי וכאן היה נראה לי שאני אגשים את עצמי הכי טוב שאני יכולה ויתרום הכי הרבה מעצמי.
ההתחלה היתה יופי, עברתי את המיונים המוקדמים לחברה להגנת הטבע, למדרשות טיולים כל אחד מהם שיבץ אותי למספר בתי ספר/ מדרשות ואז התחיל הסיפור הגדול. לפני זה גם כל בית ספר עשה לי ראיון והעביר אותי שלב ואז התחיל המחנה מועמדות, שזה אומר סופ"ש(בד"כ חמישי עד מוצ"ש) של עמידה מתחת לזכוכית מגדלת. המחנה הראשון שהיה לי התחלתי עם ציפייה מאוד גדולה כי זו הייתה העדיפות הראשונה שלי והייתי מאוד לחוצה להתקבל ואפילו קראו לי לעוד מחנה מועמדות באותה שבת שהיה יכול להתאים לי אך העדפתי את זה בלי יותר מידי מחשבות. השבת היתה נוראית, מתישה והרגשתי כמו סמרטוט שסחטו עד הטיפה האחרונה במוצ"ש ןביום ראשון בערב התקשרו שלא התקבלתי, הייתי מאוד מאוכזבת אבל כבר למחרת בבוקר שסיפרתי לחברות שלי שלא עברתי סיפרתי את זה כאילו כלום ושזה לא מזיז לי, אבל בפנים זה היה שקר ענק שבת אח"כ היה אמור להיות לי עוד מחנה הפעם במקום שהרבה פחות רציתי ובטח שאחרי המחנה הקודם שכל כך לא רציתי לסבול עוד אחד אבל בסוף החלטתי ללכת כי אולי הכל משמיים ומי אני שיפסול וקודם צריך לנסות וחוץ מיזה לקחתי על עצמי לא לבוא לשם בגישה לחוצה אלא להיות אני ומה שיהיה יהיה. וזה גם היה לי הרבה יותר קל כי באמת לא כזה הייתי לחוצה להתקבל, לא הצטערתי שהלכתי, היה באמת אוירה טובה יחסית למחנה מועמדות והכרתי חברות חדשות והיה נחמד(יחסית) אבל שוב התקשרו אליי בהמשך השבוע והודיעו לי שלא התקבלתי, הפעם באמת לא לקחתי את זה כזה קשה ובאמת שאמרתי אוקיי ניחא. (אגב, גם בתאריך של המחנה הזה היה עוד מחנה שקרא לי אבל אני לא רציתי אותם כ"כ אז לא כזה היה אכפת לי) אח"כ היה אמור להיות עוד מחנה אבל לא חשבתי שהוא יתאים לי אז אמרתי להם שאני לא באה ואתמול היה אמור להיות לי עוד אחד, בית ספר שדה שבכלל לא חשבתי עליו אבל אחד המדריכים שם המליץ לי עליו והדברים שאמרו לי ע המקום היו נשמעים מתאימים לי, סה"כ מה שאני מחפשת זה עבודה קשה ואינטנסיבית עם אוכלוסייה מגוונת. הבעיה היחידה שאותה כבר שמעתי ממזמן זה מנהל בעייתי מעט, אבל אמרתי שאני יעבור את זה, ואכן עברתי ת'ראיון ו
תשובה
שלום לך.
אשתדל לענות לאור מה שכתבת על עצמך ועל הדרך שעברת, ולאור נסיון שלי במסגרות מקבילות לשירות לאומי. (ולצערי יש לי נסיון)
דבר ראשון- הכותרת "ייאוש" לא מתאימה כאן, ואין להשתמש בה בעולם כלל. כשלונות לא אמורים להוביל לייאוש אלא ללמידה איפה שגית- או בהנחות היסוד או בנסיונות ליישם אותן.
כתבת ש"מראש היה לך יעד די ברור", אבל מסתבר שלא התאמת לדרישות במספר מקומות שחיפשת, כשמפעם לפעם האיכות של המקום ירדה וכך גם רצונך להיות בו ("...הפעם במקום שהרבה פחות רציתי..." "עוד מחנה אבל לא חשבתי שהוא יתאים לי")
את שואלת מה הקב"ה חושב שמתאים לך. אני לא יודע מה כן, אבל נראה לי שאולי אפשר להבין מה לא.
אם כתבת שיכלת להתאים להרבה מקומות- כדאי אולי לא ללכת ראש בקיר ולנסות כיוון אחר. אל "תתבחששי" עם עצמך ותבזבזי אנרגיה מיותרת, בייחוד אם את חוששת להתמוטט.
אני מניח שבמערכת השיקולים נכנס גם השיקול אילו חברות הולכות לאן וכד', תנסי אולי דרך זה לראות מה עוד את רוצה ואיפה עוד יהיה לך טוב ונעים להוציא מעצמך את הכוחות הטובים שבך.
אל תקנאי בחברות שלך ש"כבר מצאו", לא הן המדד. (ויכול להיות שהרבה מהן ימצאו רק במהלך השנה שלא זה מקומן, ירצו להחליף, ויקנאו בך, שמצאת בשלב מאוחר אבל עברת שלבים של התלבטות ובסוף את במקום שמתאים לך)
אם את מתחברת דווקא להדרכת טיולים, אני יודע שזהו דבר שאפשר לעשות גם אחרי שנות הש"ל, במסגרת קורסים מסודרים, וכדאי כמו שאמרתי, שתמצי יכולות אחרות שלך בשנתיים הקרובות.
את דעתו של הקב"ה לא נוכל לנחש, אבל נעשה את המיטב במסגרת המצומצמת של הבנתנו את דרכיו בעולם....
כל טוב ובהצלחה.
אריאל.פ.