טעם מנהגי פורים

שלום
להלן תשובות לשאלותייך מספר פניני הלכה זמנים מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ולהרחבה עייני בספר באתר ישיבהhttp://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=395
בברכה אייל משה
[1.תחפושת ואיסור לא ילבש]
נהגו רבים ללבוש מסכות ולהתחפש בפורים, ואף שאין לכך מקור בדברי חז"ל, וגם בספרי האחרונים לא כתבו שצריך להתחפש, מכל מקום נאמרו הסברים שונים למנהג. הראשון, להרבות בשמחה, כי ההופעה המשונה מצחיקה ומשעשעת. ועוד, שעל ידי היציאה של האדם משגרת לבושו, הוא יכול להשתחרר ולשמוח ולגלות את אהבתו לחבריו. ועוד, שהלבושים החיצוניים השונים גורמים לפירוד, ועל ידי החלפת הלבושים, נופלות המחיצות ומתרבה האחדות. ועוד, שעל ידי התחפושת אנו נעשים מודעים עד כמה אנו מושפעים מהחיצוניות, ומתוך כך אפשר להתבונן בפנימיות שמתגלה בפורים. ועוד רמז בתחפושת, שגם כאשר ישראל נראים כלפי חוץ כגויים, בפנימיותם הם נשארים יהודים, כפי שהתברר בפורים.
כתב מהר"י מינץ (תשובה טז), שנהגו בבתי גדולים וחסידים באשכנז, שהיו מתחפשים, וגברים לבשו בגדי נשים, ונשים בגדי גברים. וכתב שאין להרהר אחריהם, ובוודאי אין בזה חשש איסור, משום שכל איסור "לא ילבש" הוא כאשר מחליפים את המלבושים למטרת ניאוף ופריצות, אבל כאשר המטרה לשמחה, אין איסור. וכתב הרמ"א (תרצו, ח), שכך המנהג.
אולם לדעת רוב הפוסקים, אסור לאיש להתחפש לאשה, ואסור לאשה להתחפש לאיש (ב"ח יו"ד קפב, ט"ז ד). ועל פי זה כתבו הרבה אחרונים, שיש למחות ביד הלובשים בגדי המין השני. וכן נכון לנהוג. ויש אומרים שאם החליף רק בגד אחד ומשאר בגדיו עדיין ניכר מינו, אין למחות בידו (פמ"ג).
[2.מצוות המשתה]
מיוחדת במינה היא מצוות השמחה בפורים, והיא יותר גדולה מהשמחה שבשאר ימים טובים, שלגבי כל הימים הטובים (סוכות, פסח ושבועות) נאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", וכיוון שבפועל רוב האנשים שמחים בשתיית יין, יש מצווה לשתות יין, אבל אין מצווה להרבות בשתייה (שו"ע או"ח תקכט, א-ג). ואילו לגבי פורים, יש מצווה מפורשת להרבות בשתייה. ויתר על כן, זה עיקר עניינם של ימי הפורים להיות (אסתר ט, כב): "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". ועל כן אמרו חכמים (מגילה ז, ב): "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי).
אלא שנאמרו דעות רבות בהגדרת מצוות המשתה, ואפשר לסדרם כשתי דעות עיקריות: יש אומרים שדברי חכמים כפשוטם, שאדם צריך להשתכר כל כך עד שלא ידע להבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי" (רי"ף, רא"ש). כלומר, יגיע למצב של שמחה פשוטה בלא חילוקי מדרגות, ואז יהיה אצלו "ארור המן" שווה ל"ברוך מרדכי", שהכל טוב והכל לטובה. וכך אופיים של השיכורים, שאינם יכולים להיכנס לפרטים והכל נדמה עליהם כשווה. אולם אדם שיודע בעצמו שמתוך השיכרות הוא עלול להגיע לעשיית דברים אסורים או מכוערים, צריך להימנע מלהגיע לשיכרות, אלא ישתה הרבה עד שירדם מתוך שיכרותו, וכשיישן לא ידע להבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי".
ויש אומרים, שהמצווה היא לשתות יותר מהרגיל, עד שיהיה שתוי, אבל אין להגיע למדרגת שיכור שעלול להתנהג באופן שאינו מכובד. וזאת משום שלהלכה אין מקבלים את הדעה הסוברת שאדם צריך לשתות "עד דלא ידע" (רבי אפרים). או שמקבלים את הדעה שצריך לשתות "עד דלא ידע", אלא שהכוונה לשתות עד שלא יוכל לדקדק במילותיו, וכשיצטרך לחזור ולומר פעמים רבות "ארור המן וברוך מרדכי" יתבלבל לפעמים (תוס' ור"ן).
למעשה, כל אדם צריך לבחור בעצמו את הדרך שבה יוכל יותר לשתות ולשמוח לשם שמים. וכיוון שהאנשים שונים זה מזה בטבעם, יש דעות שונות כיצד לקיים את המשתה והשמחה. 3


המשך הלכות השתייה
יוצא אדם ידי שתייה בפורים בכל משקה משכר, אולם עדיף לשתות יין, מפני שנס הפורים נעשה על ידי היין. ומי ששמח יותר במשקים אחרים, יקבע את עיקר שתייתו על המשקים שהוא אוהב, שעיקר המצווה היא לשמוח. ואם הוא קצת שמח בשתיית יין, טוב שיתחיל את שתייתו על היין, זכר לנס. 4
גם לנשים יש מצווה להרבות בשתיית יין המשמח, אלא שעליהן להיזהר משיכרות, שהשיכרות גנאי לנשים יותר מלגברים, והיא מפירה את מצוות הצניעות שנשים משתבחות בה.
מי שיודע בעצמו שכל אימת שהוא שותה הרבה יין הוא מתחיל לבכות ולהצטער, או שכואב לו הראש, מוטב שישתה רק מעט יותר ממה שהוא רגיל, ובכך יקיים את המצווה. מפני שעיקר המצווה לשמוח, ואם מתוך השתייה הוא נעשה עצוב, הרי שהפר את המצווה. ורק אם גם בכייתו נעשית בשמחה, כגון שהוא שמח לבכות על דברים חשובים, כעל מצבו של עם ישראל ובניית בית המקדש, או על מצבו הרוחני שעדיין לא זכה לעשות תשובה גדולה, אז יכול לקיים את המצווה בשתייה "עד דלא ידע".
מי שיודע בעצמו שאם ישתכר יתפרע ויפגע באנשים אחרים, או שיגיע להתגולל בקיאו ויבזה את עצמו ברבים - לא ישתכר, ויקיים את מצוות השתייה בשתייה של יותר מכדי לימודו. ואל יצטער על כך. ואף שאמרו חז"ל (עירובין סה, א): "נכנס יין יצא סוד", ואם כן מתברר לכאורה שיש צד בפנימיותו שנוטה לאלימות והתבהמות, מכל מקום כבר אמרו חז"ל (אבות ה, כג): "לפום צערא אגרא", וכיוון שבפועל בחייו הוא מצליח לרסן את כוחותיו, הרי שהוא עושה תיקון גדול. 6
כדי לקיים את המצווה כראוי, צריכים לדעת שהאלכוהול מגיע לשיא השפעתו כעשרים דקות אחר שתייתו. ויש טועים ושותים כוס יין או משקה חריף, וכיוון שתוך חמש דקות אינם חשים שינוי משמעותי, סוברים שעליהם להוסיף עוד כוס, וכיוון שגם אז אינם חשים שקיימו את מצוות השתייה, שותים עוד כוס, וליתר ביטחון עוד אחת. ואז פתאום הכוס הראשונה מתחילה להשפיע, ומיד אחריה השנייה, השלישית והרביעית, ובבת אחת נופלים שיכורים מאוד, ומתבהמים ומקיאים, וכדי בזיון וקצף. על כן צריכים לדעת כיצד לשתות ולשמוח, ולהמתין בין שתייה לחברתה לפחות חצי שעה, ולשלב את השתייה בתוך האכילה, וכך יוכלו לשמוח כראוי בכל הפורים.

משמעות מצוות השתייה
לכאורה יש לשאול, והלא בתנ"ך ובדברי חז"ל (במד"ר י, ויק"ר יב, א), מבואר שהשיכרות מגונה ועלולה להביא למכשול, ומדוע נצטוונו להשתכר בפורים. אלא הטעם, שכל הנסים שנעשו בפורים לישראל נעשו על ידי היין. ושתי נטרדה ממלכותה במשתה היין ובאה אסתר במקומה. וכן עניין המן ומפלתו היה במשתה היין. וצריך לומר, שאמנם ככלל השיכרות מגונה, אולם אי אפשר להתעלם גם מהצדדים הטובים שבה, שעל ידה מתגלית שמחה פשוטה, שמבטאת שמחה גשמית ומשוחררת, מלאת עוצמה וחיוניות. אלא שבכל השנה התאווה וההוללות שבשיכרות מאפילים על הצד הטוב שבה, ולכן היא גורמת למכשולים רבים. אבל בפורים, כאשר שותים ושמחים בישועת ה', לזכר הנס שנעשה על ידי המשתה, מתגלים הצדדים הטובים שבשתייה.
ויש עוד משמעות עמוקה יותר, שבפורים מתגלה הקדושה הנצחית שבישראל, וממילא מתברר שכל מה שעושה ה' לישראל הכל לטובה, ואף מה שנראה בתחילה כרע בסופו של דבר מתהפך לטובה. ומתוך שתיית היין לשם מצווה מתגלה הסוד, שאף החומריות של ישראל בפנימיותה היא מקודשת. ואף שהגוף ותחושותיו נראים לכאורה כמפריעים לעבודת ה', במדרגה הגבוהה של פורים, נהפוך הוא, והם עוזרים מאוד לעבודת ה' בשמחה וחיוניות.
ועוד יותר עמוק. ככלל התורה והדעת צריכים להדריך את החיים, וכשאדם הולך בדרך זו, הוא שמח אלא ששמחתו מוגבלת לפי הכרתו. אולם במדרגה עליונה של אמונה, שאנו זוכים לה בפורים, אנו יודעים שה' מנהיג את העולם לטובה, ואף שלפעמים הנהגתו אינה מובנת לנו, אנו מבטלים את דעתנו ומקבלים את הנהגתו בשמחה. וזהו מדרגת "עד דלא ידע", דבקות במדרגה שמעל לכל השגה אנושית, שקשורה כל כולה לאמונה במסירות נפש. ומתוך אמונה עליונה שכזו, שהיא אמונת ישראל, מגיעים לשמחה בלא גבול.