שאלה
בס"ד
שלום כבוד הרב,
היה איזשהו אירוע בעברי שהתנהגתי בו מאוד לא בחכמה. (לאו דווקא עשיתי משהו ר-ע, אלא פשוט פעלתי מאוד לא נכון). רק לאחר מכן הבנתי שהקב"ה זימן לי פתח למשהו נפלא אבל אני הרסתי את זה במו ידי. להתנהגות הזאת היו, ועדיין יש השלכות מאוד חמורות מבחינתי האישית, ולכן מאוד קשה לי להשלים עם זה. אני מאמינה שאדם צריך לקחת אחריות על מעשיו וללמוד מטעויות ולכן באמת עשיתי על זה תשובה, הזלתי המון דמעות (ועדיין, למרות שעברה כבר כמעט חצי שנה), והפקתי את הלקח טוב טוב. הבעיה היא שזה עדיין מפריע לי. חשוב לי להדגיש שהקושי להשלים עם מעשי נובע מעובדה שיש לזה השלכות על העתיד. אם זה היה משהו שעשיתי לא נכון ונגמר – הייתי אומרת "מה שהיה היה, אני בן אדם וכולם טועים, לומדים את הלקח וממשיכים הלאה". אבל אני פשוט מרגישה שפספסתי והחמצתי את הזדמנות חיי בגלל כמה שטויות שעשיתי, וחוץ מחרטה תשובה קבלה לעתיד והמון תפילות, אין לי איך לשנות את זה (אלא אם כן הקב"ה יחליט לקבל את תשובתי ותפילותי).
מכאן נובעת אצל 2 שאלות אמוניות:
1. אנחנו יודעים שכל מהלך ההתרחשויות הם מהקב"ה, ואיזה זמן טוב יותר יש ללמוד את זה מפורים. אולם אנו גם יודעים כי האדם הוא האחראי על מעשיו. לכן כשמסתכלים על טעות שעשינו בעבר אני מוצאת שיש 2 אפשרויות איך להסתכל על זה:
א. הכל מהקב"ה, ולכן למרות שמלכתחילה זה לא היה טוב, בדיעבד כך היה כנראה צריך להיות ולכן צריך להשלים עם זה.
ב. אני אחריות ולא כך הקב"ה רצה שיהיה.
שתי האופציות האלה בעתיות מבחינתי. הראשונה בעייתית מכיוון שהיא פותרת את האדם מאחריות והיא גם לא נכונה אובייקטיבית – כי האדם הוא זה שעשה את מה שעשה ולא הקב"ה, והשנייה היא בעייתית כי היא לא מאפשרת לו להשלים עם העבר כי הוא יודע שהוא זה שאחראי על התוצאות של מעשיו ולכן התחושה היא מאוד קשה – כי אני אשמה במאה אחוז, ולצערי אין בידי מכונת זמן, ובאפשרות זו אין את האפוציה של להביט אחורה ולומר "גם זו לטובה" – כיצד היא לטובה אם אני זו שהרסתי ולא הקב"ה?
2. השאלה השנייה שלי היא בנוגע לנסיונות. ידוע שהקב"ה עושה דברים כדי שנתקרב אליו. השאלה שלי היא, האם זו הסיבה היחידה?
תשובה
שלום וברכה
זו שאלת כבדת משקל, המחייבת דיון ארוך, אך אכתוב רק את ראשי הפרקים שלו:
א. אין לטשטש את המישורים השונים. אנו מאמינים באמונה שלמה כי הקב"ה מעורב ברמה שלו בכל מה שמתרחש בעולם. ברם, אין הדבר מחלחל למישור האחר בו מתקיימת המציאות, עליו אנחנו אחראים. הקב"ה רצה, לדוגמה, כי יוסף יימכר למצרים כדי שיהיה מה לאכול למשפחתו בשנות הרעב, וכדי לגלגל את יציאת מצרים. ברם, לכל זה אין קשר למישור בו התרחשה מכירת יוסף ברמת האחים – האחים עשו פשע נורא כאשר הם מכרו אותו, וזאת ללא קשר למגמה האלוקית.
ב. על כן, ההתייחסות שלנו למעשים שלנו היא שאנחנו אחראים לכל מה שנעשה, ומה שאנחנו קלקלנו עלינו לתקן, ויותר מזה – להפוך את חווית הקלקול לתיקון אמיתי.
ג. אין זה נכון שהאדם אינו יכול להשלים עם העבר שלו. אדם חי גם עם צלקות. מה שעשינו בעבר הוא אולי צלקת שלא תימחה, אולם לא זו בלבד שאפשר להמשיך לחיות עם צלקת זו, עוד אפשר שתשובה אמיתית תרפא את הצלקת, או שאפילו יותר מזה – שהצלקת עצמה תהווה מקור להעצמה רוחנית ולבנייה מחודשת גם מתוך הנפילה שנפלנו. אין צורך לומר "גם זה היה לטובה", אלא שביכולתנו לבנות מציאות ש"גם זה יהיה לטובה" לאור המסקנות שאנו נסיק ונתקן כתוצאה מהנפילה.
ד. איננו יודעים עד תום מהי המגמה של הקב"ה בשום דבר. אנו מאמינים כי ריבונו של עולם הוא כל כך עצום וגדול, עד שלא ניתן להכניס את המגמה שלו למגמה אחת בלבד. סביר להניח כי הניסיונות באים להשיג הרבה מטרות, וביניהן מטרת ההתקרבות אליו, אולם לא רק.
כל טוב