שאלה
אם בטעות מדליקים אור בשבת זה היחשב כחילול שבת ?
תשובה
שלום
אם עשה את זה בשוגג כגון שלא שם לב שהיום שבת או שהמפסק/מכשיר מחובר לחשמל זה נחשב כחילול שבת ובזמן שבית המקדש היה קיים היה עליו להביא קרבן, ומי שרואה שהוא עומד לטעות צריך להזהיר אותו.
אבל אם הטעות היא במעשה עצמו, שלא חשב לעשות את מה שעשה, כגון שנשען בטעות על מפסק או שהתכוון לפתוח מקרר והתברר שהנורה מחוברת אין זה נחשב כחילול שבת אלא כמתעסק שלא עשה מעשה ולכן הוא פטור מחטאת ויש אומרים שגם לא צריך להזהיר אותו מפני זה.
ולהלן הרחבה ומקור התשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א. בברכה אייל משה
בגמרא סנהדרין סב, ב: "נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר - פטור. וכדרב נחמן אמר שמואל, דאמר: המתעסק בחלבים ובעריות - חייב, שכן נהנה. המתעסק בשבת - פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה". ובשבת עב, ב, הובאו עוד דוגמאות למתעסק, ויש מצבים שנחלקו בהם רבא ואביי אם הם שוגג או מתעסק.
וזה לשון הרמב"ם שבת א, ח-ט: "כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה - פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו. כיצד, זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג - הרי זה פטור. קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור. וכן כל כיוצא בזה, נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר, כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה. נתכוין ללקט תאנים שחורות וליקט לבנות או שנתכוין ללקט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר וליקט הענבים בתחלה ואחר כך תאנים - פטור, אף על פי שליקט כל מה שחשב, הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטור שבלא כוונה עשה, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת".
חילק רע"א (שו"ת א, ח) בין שני סוגים של מתעסק, שבמקרה שהתכוון לחתוך ירק תלוש והתברר שהיה מחובר, עשה איסור תורה אלא שהוא פטור מחטאת מפני שהוא מתעסק, ודין זה אינו רק בשבת, אלא בכל איסורים שבתורה. ובחלבים ועריות, שיש לו הנאה מעשיית האיסור - חייב.
אבל במקרה שהתכוון לחתוך ירק אחד מחובר וזזה ידו וחתך ירק אחר מחובר, לא עשה איסור תורה כלל, משום שאין זו מלאכת מחשבת, שלא חתך את הירק שרצה, ודין זה הוא רק בשבת, אך בשאר איסורים הוא נחשב שוגג. אמנם גם בשבת יש בזה איסור דרבנן. וכתב שם רע"א, שלדעת בעל הנתיבות (מקור חיים תלא) אין במתעסק איסור, והוסיף נפקא מינא, שלדעתו הרואה את עבדו (או את חבירו) עומד לקצור פרי שנראה לו כתלוש צריך להפרישו, משום שהוא עומד לעשות איסור, ואילו לדעת הנתיבות אינו צריך להפרישו, שהרי לדעתו אין במתעסק איסור. וכעין דברי הנתיבות כתב בשו"ת ארץ צבי (סז).
ובדעתם תלויה השאלה, האם אדם שרואה את חבירו עומד לעשות דבר אסור ב'מתעסק' צריך להפרישו. כגון שהוא יוצא לרשות הרבים ושכח שיש חפץ בכיסו, או נשען על קיר ולא יודע שעל ידי כך ידליק את האור, או שהוא רוצה לפתוח מקרר ולא יודע שעל ידי כך ידלק שם אור. לדעת רע"א צריך להפרישו, ולדעת 'מקור חיים' אינו צריך להפרישו. ובארח"ש ל, כא, כתב למעשה שצריך להפרישו. אמנם לגבי הנאה ממלאכה של מתעסק, יש להקל, שכן הכלל, שרק כאשר ברור שעברו על איסור יש להחמיר (להלן כה, ה). ועיין בארח"ש כה, ד.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם