שאלה
שלום,
אני בת 19 וחצי ואני כל הזמן (כבר הרבה זמן)אומרת לעצמי שאני רוצה לחיות חיים אמיתיים של תורה,אבל אני לא בדיוק יודעת איך לעשות זאת-אני דתיה לאומית שבאה ב"ה מבית דתי,אבל אני רגישה שאני לא מספיק חיה את התורה איך עושים זאת??
תודה.
תשובה
שלום לך
ראשית ע"י לימוד תורה שכן גדול תלמוד המביא לידי מעשה
ומעבר לזה כתב הגרי"מ חרל"פ בספרו מי מרום שכל זמן מאיר בתכונתו רוצה לומר שבכל דור יש מרכזיות ועדיפות למצוות שונות ובדורינו המצווה המרכזית בחשיבותה היא מצוות ישוב הארץ
ומעלה מיוחדת למצווה שזו שכן היא מקיפה את כל חיו של האדם כך שגם בשכבו וגם בקומו נמצא שהוא עוסק במצווה בכך שהוא מישב את הארץ ומקיים את המצווה "וירשתם אותה וישבתם בה" ובמיוחד בהתנחלויות ששם עם עיקר המאמץ של אומות העולם לעכב את תהליכי גאולתינו
ולהלן סיכום בנושא זה מספר רביבים http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=162
בברכה הרב אייל משה
"ערכה של מצוות יישוב ארץ ישראל גדול ונשגב, ועליה אמרו חז"ל (ספרי ראה נג): "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב).
בפרשת השבוע, פרשת עקב, מלמדת אותנו התורה להביט ביופיה של הארץ, להתעמק בסגולותיה, לראות בטובה, ואפשר אף לומר - לאהוב אותה.
"כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, ז-י). פעמים רבות איננו שמים לב למשמעות הפשוטה העולה מהפסוקים. אבל את האמת אי אפשר להכחיש - התורה מחנכת אותנו לאהוב את ארץ ישראל.
יש כאלה שקשה להם לקבל זאת, אולם אין אפשרות להתעלם מהאמת. כך היה יחסם של גדולי ישראל בכל הדורות לארץ ישראל: יחס של אהבה.
חז"ל
רבי אבא, כשהגיע לגבולה של ארץ ישראל בעכו, נישק את סלעיה מרוב אהבה. רבי חייא בר גמדא היה מתגלגל בעפרה מרוב חיבתה, ודרש על עצמו את הפסוק (תהילים קב, טו): "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ".
רבי חנינא, כשהיה מהלך בארץ ישראל וראה מכשול בדרך, היה מתקנו. ופרש רש"י שהיה משווה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, והיה מחזר תמיד לתקנה כדי שלא יצא שם רע על דרכיה.
רבי אמי ורבי אסי היו מדקדקים להושיב את תלמידיהם במקום הנעים ביותר - בבוקר כשהיה מעט קר הושיבום במקום השמש, ולעת הצהרים כשנעשה חם הושיבום בצל - כדי שיהנו מאווירה ולא יתרעמו חלילה על ישיבת הארץ ואקלימה.
כל המעשים הללו, ועוד שבחים מופלגים על ארץ ישראל, מובאים בש"ס בסוף מסכת כתובות. רבי צדוק הכהן מלובלין באר שאין זה מקרה. כל מסכת כתובות עוסקת בחיזוק הקשר והאהבה שבין בני הזוג, האיש והאשה. ומתוך כך עוסקת המסכת בסופה בחיזוק הקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל, שיש בו דמיון לקשר שבין איש לאשה. הגלות היא הריחוק שבין הקב"ה לכנסת ישראל, ואהבת הארץ והחזרה אליה היא החזרה לקשר ולדבקות. וזה עניינה של מסכת כתובות.
הרמב"ם
כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (ה, י): "גדולי החכמים היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים בעפרה, וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". לכאורה יש לשאול, מדוע כתב הרמב"ם מעשים שכאלה בספר ההלכה שלו? וכי איזו הלכה אנו לומדים מכך שגדולי ישראל נשקו לעפר הארץ וחבקו את אבניה? מעשיות אלו, לכאורה מקומן בספרי מוסר ולא בספרי הלכה. אלא שבא הרמב"ם ללמדנו הלכה גדולה, שיש לאהוב את ארץ ישראל. לא מספיק לגור בארץ, צריכים גם לאהוב את הארץ הטובה והקדושה.
המשקל ההלכתי
גם מבחינה הלכתית, משקלה של מצוות יישוב הארץ עודף על מצוות אחרות, שהיא היחידה שדוחה שבות. שכל המצוות כאשר הן מתנגשות באיסור שבות (של חכמים) בשבת, נדחות מפני השבת. על כן אין תוקעים בשופר ואין נוטלים לולב בשבת. וכן אם צריך לעבור על שבות כדי לקיים ברית מילה או כל מצווה אחרת, המצווה נדחית לאחר השבת. ורק מצווה אחת דוחה שבות בשבת, הלא היא מצוות יישוב הארץ. שאם יכול אדם לקנות בית מידי נוכרי ביום השבת, מותר לבצע את הקניין, לצוות על הגוי לכתוב שטר, ולתת לו כסף - כדי לגאול בית אחד בארץ ישראל (ע' שו"ע או"ח שו, יא).
שירה
אין ספור שירי אהבה וגעגועים נכתבו לארץ. נזכיר רק שורות אחדות מגדול המשוררים, רבי יהודה הלוי: "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ... נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל-חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ. לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך - אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ... מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלוֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ. מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד, אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ. אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת עֲפָרָיִךְ... יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ".
מדרגות מדרגות ישנם בשותפות של כל יחיד ויחיד במצוות ישוב הארץ. כל יהודי שגר בארץ ישראל נעשה שותף במידת מה בישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו אחיזתנו הלאומית בארץ מתחזקת. ומי שהולך לגור במקומות שוממים יחסית, כנגב וכערבה, שותף יותר במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו הארץ מתיישבת ואינה נעזבת לשממה.
ומי שמתיישב ביהודה ושומרון, מקיים בישיבתו מצווה גדולה יותר, מפני שבישיבתו יש תרומה כפולה, ראשית, למען הגברת שלטון ישראל במקומות שהערבים רוצים לגזול מאיתנו. שנית, למען הפרחת השממה. וככל שמדובר בישוב הנמצא במקום שומם יותר מיהודים, וששונאינו מתאמצים יותר לכובשו מאיתנו, כך המצווה של הגרים בו גדולה יותר. וכבר אמרו חז"ל (ברכות ה, א): ארץ ישראל נקנית ביסורים, ולפי גודל הצער גודל השכר (אבות ה, כג).
מיוחדת במינה מצוות ישוב הארץ, שבעצם זה שיהודי מתגורר במקום בעל ערך התיישבותי הוא מקיים מצווה. שבכל שאר המצוות צריך לעשות מעשה כדי לקיימן, למשל: להניח תפילין, לתת צדקה, להתפלל, אולם במצוות ישוב הארץ עצם המגורים - מצווה. נמצא שכל מי שזוכה לגור בישובי יש"ע, חיי השגרה שלו, כאכילה, שינה ואף כל נשימה ונשימה, הופכים למציאות של מצווה.
אף המתגוררים בחוץ לארץ ותורמים כספים למען ההתיישבות בארץ ישראל שותפים במצוות ישוב הארץ הכללית, אלא שהם שותפים במצווה בממונם ואינם מקיימים את המצווה בגופם. וכן תושבי הארץ שתומכים בישובי יש"ע שותפים במצווה הכללית של ישוב אותם המקומות המקודשים, ולפי מידת התמיכה כך גודל המצווה
הטענות החוזרות
תופעה מעניינת: בכל פעם שאני כותב על מצוות יישוב הארץ או בשבחה של ארץ ישראל, מגיעות תגובות חריפות: "אתם, אין לכם אלא מצווה אחת בתורה. את כל שאר המצוות, כשבת, תפילה, כשרות וצניעות זנחתם, ורק חוזרים כל הזמן על מצוות ארץ ישראל". ויש שאף מוסיפים כי הדגשת מצווה אחת באופן קיצוני נחשבת כעבודה זרה. ויש טוענים: "מדוע אתם עוסקים כל הזמן רק בישוב הארץ. זה נושא פוליטי ולא הלכתי. לעומת זאת סוגיות חברתיות, כערכי המשפחה, צדקה, חינוך ואחדות העם, לא מעניינות אתכם".
בחנתי את עצמי, שמא אכן חטאתי בהבלטה מוגזמת של מצוות ישוב הארץ. בדקתי בכרכים השונים של ספרי 'פניני הלכה' ומצאתי כי העיסוק בארץ ישראל מקיף פחות משני אחוז. בדקתי את מאמריי, ומצאתי כי העיסוק בארץ ישראל מקיף כשבעה עד שמונה אחוז. לא הרבה, בהתחשב בכך שהמאמרים אמורים לעסוק בנושאים שעומדים על סדר היום. על ארץ ישראל קמנו ונפלנו בדורות האחרונים. חיי הכלל והפרט תלויים בה, ולא לחינם עליה קמות ונופלות ממשלות. מי יודע, אולי הייתי צריך להקדיש יותר מקום לארץ ישראל.
כנראה שהטוענים כנגד העיסוק "המופרז" בארץ ישראל אינם רוצים שנדבר עליה כלל. אולי המצווה הקדושה הזו קשה עליהם. אולי הם לא רוצים שנאמר שיש בזה מצווה, כי אז יידרשו להשקיע מאמצים כדי לקיימה. אולי יש בטענות אלו משום חטא המרגלים.
במה חטאו המרגלים
ובאמת במה חטאו המרגלים? הרי לדעתם לא היתה לעם ישראל יכולת לכבוש את הארץ. ואם העם יתעקש להילחם עליה - יובס ויושמד ח"ו. אם כך חשבו, הרי ברור כי היתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה. קיומו של העם היהודי חשוב ממצוות יישוב הארץ. גם אם טעו, לא עונש היה מגיע להם אלא להפך, לשבחם על האחריות הלאומית שגילו.
אלא שהבעיה היתה שהם לא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה. לכן לא רצו להיכנס אליה, ומתוך כך טעו בשיקול דעתם והחטיאו את העם.
לשכנע עצלן לעבוד
משל למה הדבר דומה, לעצלן שמנסים לשכנעו לעבוד. אלף טענות ריאליות יטען: ראשית, שאין כיום עבודה, וחבל לבזבז זמן על חיפושים. ואם ימצא עבודה, הרי בעל הבית ירמה אותו. ובכלל, עדיף לקבל קצבאות על פני עבודה. ואף אם נוכיח לו שאם יעבוד ירוויח יותר, יטען שלא כדאי לו לקבל את העבודה המוצעת כי אולי עוד מעט יבואו להציע לו עבודה טובה יותר. ואם בכל זאת נשכנע אותו לעבוד, יחוש כאב בגב. נרפא את גבו, יחוש בראשו. נרפא את ראשו, יסתכסך עם חבריו לעבודה. נפייס ביניהם - יפָּגע מהתנהגותו של הבוס. וחוזר חלילה.
כללו של דבר, הבעיה היא שהוא לא רוצה לעבוד.
תיקון חטא המרגלים
המרגלים לא אהבו את הארץ, לכן, כשראו קשיים - פחדו ונסוגו. גם היום, מי שלא מבין את ערכה של הארץ, מוצא שאכן יש קושי ליישבה. איננו מתעלמים מהקשיים, אבל אין אתגר בעולם שהשגתו אינה מלווה בקשיים.
אם נתבונן, נמצא כי בין אוהבי הארץ ישנו רוב גדול ומוצק שמתנגד לכל נסיגה שהיא, ובטוח שיש בידינו יכולת להחזיק בארץ וליישבה.
כמו אז גם היום, אלו שאינם אוהבים את הארץ מתהדרים בדאגה לביטחונם של היהודים, ומשתבחים באחריות למעמדה של המדינה בין האומות. אולם כמו שהסכמי אוסלו הביאו ליותר נרצחים ולפגיעה במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל, כך כל רעיון של נסיגה כלשהי, אפילו מרגב אדמה אחד, מחליש ופוגע.
יהי רצון שבזכות עמידתם המסורה של המתנחלים ותומכיהם למען העם והארץ, נזכה להמשיך ליישב את ארצנו הקדושה והאהובה, לאורכה ולרוחבה. ויתקיימו בנו דברי הנביא מההפטרה (ישעיה נא, ג): "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".
פירות ארץ ישראל הקדושים
פורסם לקראת ט"ו בשבט תשס"ג
שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר"י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את המן, שהוא מזון שמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק המן מלרדת? והשיב: שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות טמאים שאינם מסוגלים לקבל קדושה בפירות, והיה צורך להוריד להם מן מהשמיים כדי שיוכלו לקלוט את התורה. אבל בארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירות הקדושים, ולכן אין צורך יותר שירד להם מן מהשמיים. והוסיף על דבריו חברו רבי משה זכות, שאדרבה הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתירה על המן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר טוב הארץ לרב נתן שפירא).
וכן באר הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עימנו לגלות, יש בה את הכישרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע. אבל זוהי קדושה שאינה שלימה, והשאיפה השלימה שלנו היא לגלות את הקדושה דרך הטבע בארץ ישראל (אורות ע' עז).
הגר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה
אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו א-לוה" ועוד אמרו: "כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים".
וקשה לכאורה, הלא ישנם בחוץ לארץ יהודים מאמינים, בעלי מסירות נפש, ומדוע הם נחשבים כמי שאין להם א-לוה וכעובדי עבודה זרה.
אלא שצריך להבין שחטאה הבסיסי של עבודה זרה שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים, והאלים השונים שולטים כל אחד בתחומו המיוחד. הפירוד הגדול ביותר שבתפיסת העבודה זרה הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעיתים נחשב לפירוד בין הטוב והרע. וכיוון שבחוץ לארץ אפשר לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה הדבר כאילו דבר ה' מתגלה רק בתחומי הרוח, וכאילו אינו יכול להתגלות בתוך המציאות הגשמית הממשית. ולכן נחשב הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו א-לוה, היינו שאין הוא יכול להתקשר לה' אחד, שמחייה את השמיים ואת הארץ. אבל בארץ ישראל, שבה הכל קשור לאמונה, גם ישוב הארץ הוא מצווה, גם פירותיה הם קדושים, מתגלה האמונה האחדותית, והזוכה לגור בה קשור לה' אלוהי ישראל.
ומבניין הארץ בקדושה יתגלה דבר ה' לעולם כולם על כל רבדיו, ומתוך כך יעשה שלום בין הרוח והחומר, שלום בין העמים, שלום בין כל הנטיות השונות.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם