חיים

שאלה

יש לי שאלה.

אני באה מבית דתי עם הורים קשים.

אמא שלי היא אישה קשת יום שגידלה אותנו לבד,אבא שלי הוא אדם דיכאוני שמתאבל על העבר,הוא עבד כסופר סת"ם והוא ברמה דתית גבוהה,קבלה ,הלכות.

עד כיתה ה' חייתי חיים נורמאלים פחות או יותר..אמא עובדת בנקיון,גנים ואבא כותב מזוזות. גרנו בבית של 4 חדרים..שישה אחים..אחות גדולה התחתנה אחים שלי עברו לת"א..ואנחנו עברנו דירה לשכונה אחרת באותה עיר. אבא שלי התחיל לשתות כשהייתי בכיתה ז' וחלה בסרטן כשהייתי בכיתה י' (עד היום) ובדיוק עברתי לבי"ס חדש. אבא שלי הפסיק לעבוד ואמא שלי קרעה את עצמה כדי לפרנס אותנו.עד כיתה ו' אני יכולה לומר שהוא תפקד כחצי אבא-היו לו גיחות של שנה לבית של סבתא ז"ל לטפל בה ואותנו היה מבקר רק בפסח.גדלתי וכיום ההערכה שלי כלפיו היא אפסית. כי חוץ מלהביא אותי לעולם הוא לא עשה כלום.שנים הוא ראה את אמא שלי נקרעת ונרמסת ומושפלת ,רצה עם חשבון מתפקדת כמנהלת משק בית אב משפחה והכל והוא לא נקף אצבע כדי לעזור לה. הוא היה שקוע יותר מדי בעצמו ובדיכאון שלו על הירושה שסבתי ז"ל לא השאירה לו כשהיא נפטרה. המון פעמים שמעתי משפטים כמו: "מי רצה אותכם בכלל?" "אמרתי לך שלא נביא יותר ילדים"...גדלתי בבית מאד חינוכי מבחינת השכלה ,בתי ספר ובינה שה' חנן בנו,אך בבית קטסטרופלי מבחינה רגשית. אי אפשר לספור טראומות רגשיות שעברנו,מריבות בין אחים,פחדים,קנאות,ולפעמים מהאחים גם מכות. היה לא קל והתבגרתי.נשבעתי שאני בחיים לא יהיה כמותם. כמו אמא שלי המסמורטטת(ואני אומרת זאת בלב כבד)והמושפלת חסרת הדעה והביטחון העצמי,ולא כמו אבא שלי דתי לפי דעתי ,אוגואיסט.

מכיתה י' הייתי בפנימיה גדלתי והתחזקתי מבחינה דתית,וכל פעם שהייתי חוזרת הביתה הייתי נלחמת בעצמי לא להתעצבן על אמא שלי שמתנהגת כמו ילדה בת 3,שרבה איתנו בצורה ילדותית ומתרפסת בפניו.ועם אבא חולה שעם כל הכאב שבמצב אין לי אליו רחמים כי אני לא יכולה לחוש אליו דבר.6 שנים ולא הרמתי אליו שיחת טלפון אחת חוץ מאולי אחת לשאול על אמא.והוא גם מצידו לא הראה התעניינות. וכי למה לו? הרי הוא עסוק במחלה שלו ובדיכאון שלו ובהוא עצמו.

נכון זה נשמע נורא אבל המציאות כואבת הרבה יותר מהמילים. וכאן אני מגיעה לשאלה..בתקופות ההתבגרות שלי היה לי מאד קשה רגשית,התפרצויות בכי,ולמרות שתמי היו לי מיליון חברות,חוסר כסף תמיד היה מוטיב שהיה לי במודעות

תשובה