חטא אדם וחוה

שלום,

השאלה ששאלת נשאלת על ידי רבים מהמפרשים לאורך הדורות, ונאמר על זה בהרבה. על בסיס הדברים האלו כתבתי משהו בזמן האחרון שממש מתייחס לשאלתך. זה קצת ארוך, אבל אני מקווה שאם תשקיעי בזה קצת מזמנך זה יענה על שאלתך.
בברכה, דוב ברקוביץ

1.לפני שנוכל להעמיק בהתהוות הקשר בין איש ואישה ובאופן שבו הקשר הזה מאפשר את השלמת כוחות החיים של כל אחד מבני הזוג, הבה נתבונן בקטע חשוב נוסף בסיפור גן עדן: סיפור חטא עץ הדעת טוב ורע. תיאור התהוות הקשר בין אדם הראשון לחווה בא כהמחשה של היחס החידתי בין עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, והציווי לאדם שלא לאכול מעץ הדעת.
"וַיִּטַּע ה' אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע... וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים:לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ...וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב:ח -ט; טו-יח; כב-כד).
פסוקי יסוד אלה הם סתומים מאוד, ורבים הפירושים המנסים לרדת לחקרם. נוכל לעמוד על משהו מפתרונה של חידה זו מתוך הקשבה רגישה למילים בולטות במיוחד: "לא טוב".
בפרק א נאמר כמעט על כל אחד ממעשי הבריאה שא-להים ראה אותם כ"טוב", והבריאה כולה מתוארת כ"טוב מאוד". בכל ששת ימי הבריאה כלל לא נאמר שמשהו בעולם הוא "רע", או אפילו "לא טוב".
רמב"ן (לבראשית א:ג) מפרש, שכוונת תיאור הנבראים בפרק א כ"טוב" בעיני ה' היא שהנבראים עומדים ומתקיימים לפי רצון הבורא. כלומר ה"טוב" כאן הוא ניגוד לא ל"רע" אלא לאי הקיום, לתוהו ובהו ולחושך שהוזכרו בתחילת בריאת העולם. מציאותם של הנבראים באופן שבו הם נבראו, כמימוש רצון הבורא, היא המבטיחה את קיומם. אכן, היש יכול להתקיים רק בגין ברכת הא-להים הטמונה בו. "טוב" כאן פירושו אפוא מימוש רצון הבורא בחיים ההולך ומצמצם את גבולות התוהו.
הצגת ה"טוב" כברכה המבטיחה את יכולת קיומם של הנבראים, והיפוכו של הטוב כהעדר הקיום וברכת החיים, מלמדת שהיפוכו של ה"טוב" אינו מוחלט. המובן הראשוני של המושג "רע" הוא "רעוע". במלים אחרות: הרע הוא שימוש בכוחות החיים לשם החלשת היש ועקירת ברכת החיות שהטמיע הבורא בעולם. במקום ההמשכיות והקיום, ההולדה ומימוש כוחות החיים, באה התערערות של מרקם היש. עץ הדעת טוב ורע מגלם את הפוטנציאל האנושי להשתמש בברכת כוחות חיים לטוב – או לרע, כלומר: לשם קיום הבריאה והעצמתה, או להחלשתם ולעקירתם של כוחות אלה.
ברכת החיים, שמימושה תלויה ברצונו של האדם לעשות טוב, נטועה עמוק בתוכו: בזרע שבמעי האיש ובתקווה שברחם האישה, בדם ובמים שבגוף, בפעימות הלב, בזרימת האוויר פנימה והחוצה, רצוא ושוב, במכלול החיים הזורמים בו בלא דעת. מעבר לכך ניכרת ברכת החיים בכוחות היצירה של האדם, האיש והאישה: בלשונם, בחוכמתם, בדמיונם, בכריזמה שלהם, ביופייה, בהדרו, ואף במיניות המחברת בין הרובד הביולוגי של קיומם לבין הרבדים הרגשיים והנשמתיים שבהווייתם. ברכה זו מתבטאת בעצם נוכחותו של האדם, בשאיפתו לרכוש ולבנות, בצורך שלו בהכרה, בכבוד ובשליטה, בשאיפותיו ובחלומותיו, ובעיקר - ברצונו העז לחיות ולא למות, רצון המתבטא לא רק בחייו הפיזיים של האדם אלא גם בדחף שלו להנציח את שמו. האדם רוצה ליצור: לנגן, לשיר, לרקוד, לכתוב את הגיגיו ואת שיריו, לחדש מחשבות ומעשים, לייצר, להבין, לאהוב, להיות ולהתהוות. הכוחות הללו שבו, ששורשם הראשוני א-לוהי, הם אינסופיים; משום כך חש האדם לעתים שכוחות אלו שולטים בו ואינם מכירים בגבולות.
ככל שהברכה הא-לוהית הנטועה באדם חיונית ובראשיתית יותר, כך גדל טווח התנודה של מטוטלת הטוב והרע, החיים והמוות, הבנייה וההרס.
הפעם הראשונה שהבורא אומר על משהו בעולם שהוא "לא טוב" מלמדת, שיש בעולם יצור אחד אשר יכולתו להבטיח את קיומם של כוחות החיים שבו על-פי רצון ה' עדיין אינה שלמה. והאמירה הזו נאמרת, במפתיע, דווקא על האדם, נזר הבריאה, היחידי מבין כל הנבראים שנברא "בצלם א-להים".
זאת ועוד: הקביעה "לא טוב" מתייחסת לרובד מסוים של הוויית האדם: היותו "לבדו". יציאה מן המצב הזה היא הערובה העיקרית לכך שאותה מציאות, אשר כרגע היא "לא טוב" בעיני הבורא, תיעשה מותאמת ל"טוב" שבכל שאר הבריאה. היציאה מהלבדיות היא אפוא חלק מתהליך השלמת הבריאה, מקיום ברכת החיים שבאדם; אלא שמסיבה עלומה בחר הבורא לממש זאת לא בבת אחת אלא בכמה שלבים.
2.תיאור התהוות הקשר בין איש ואישה סובב סביב חידת מהותם של עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. מה טיבו של עץ הדעת טוב ורע? האם מדובר בעץ אמיתי? האם פירותיו מחכימים?
רבים סבורים שפרי עץ הדעת היה תפוח. רעיון זה מקורו נוצרי; הגירסה היהודית על העץ מוכרת הרבה פחות. מהסיפור בתורה עולה בבירור, שעץ הדעת גורם להתפכחות ומביא לגילוי יכולת חדשה לראות מציאות, אשר קודם לכן הייתה נסתרת. הנחש טוען: "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ג:ה), ודבריו אכן מתאמתים בעקבות אכילת פרי עץ הדעת - "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (שם, פסוק ז).
מדוע לפני האכילה מעץ הדעת לא ראו אדם וחווה שהם עירומים? והלוא התורה מעידה בפירוש: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ" (ב:כה)! וכי הם לא הסתכלו על עצמם? מסתבר שהמודעות של האדם לעירום אינה קשורה ישירות למציאות הפיזית של מצב גופו. ייתכן שאדם יהיה עירום ולא יֵדע זאת, לא יראה את עצמו בתור שכזה. תודעת העירום, והבושה המלווה תודעה זו, קשורה לתודעה העצמית על מה שאדם מסוגל לעולל לשם סיפוק רצונותיו האישיים. לפני אכילת פרי עץ הדעת לא התביישו אדם וחוה בעירום שלהם, משום שהראייה שלהם את ברכת החיים שבגופם תאמה את רצון ה' להעצמת החיים ולצמיחתם. מי שאינו מודע לאפשרות להביא לעצמו סיפוק מהיותו עירום - סיפוק הכולל תחושה של שליטה, של התפשטות ה"אנוכי" ושל קרבה אך ורק לשם מימוש תאוות אישיות - לא ירגיש כל בושה בגופו העירום.
ואולם עם פקיחת העיניים לגבי האפשרויות האחרות הטמונות בעירום באה גם הבושה, שכן יש בכך משום גילוי פוטנציאל חדש של כוח ועוצמה של רוע, כלומר: החלשת כוחות החיים עקב התעצמות הרצון להגיע בעיקר לסיפוק אישי. מקום ההתפכחות הזו הוא, בדרך כלל, מקום של בלבול, מקום שבו מתחדדים אתגרי הבחירה מתוך הבנת הסכנה של השחתת הנפש.
מסתבר שאין ביכולתו של האדם לחזור באופן מוחלט למציאות אשר בה יוכל לראות את העירום כפי שראה אותו לפני פקיחת העיניים של החטא, כלומר: ללא בושה. עם זאת, בחייהם המשותפים של בני זוג, ההולכים ונבנים לאורך שנים, קיימת האפשרות לחבר בין הרצון לסיפוק אישי לבין עשייה משותפת של בניין וצמיחה של נפשותיהם ונפשות ילדיהם על-פי רצון הבורא. הוויית ההתאחות של שני אנשים שונים בתכלית, אשר בשעה שרצונותיהם הנפרדים מתאחדים מוצא כל אחד מהם בקשר האינטימי את סיפוקו האישי, יוצרת במהלכם של חיים משותפים מציאות רזית של ברכת החיים, מתוך אפשרות גילוי ה"אחד" בעולם הנברא.

על רקע שאלת מהותו של עץ הדעת טוב ורע פותח המדרש בפנינו רבדים נוספים של עומק במשמעות שנותנת התורה לצדדים החיוניים ביותר של חיי האדם.
במדרש בראשית רבה (טו:ז) דנים ארבעה מתלמידי רבי עקיבא בשאלת זיהויו של עץ הדעת טוב ורע. דיון זה חודר לעומק הסוד של האחדות והפירוד בחיינו, הן בכוחות היצירה שבאדם ובבריאה והן בקשר בין איש ואישה. הם שאלו את עצמם שאלה הנראית תמימה למדי: מה היה פרי עץ הדעת? בתשובותיהם לשאלה זו הם ביקשו לדעת מה גורם לאדם להרבות דעת, להתחיל להבין את קיומו בצורה מפוכחת - ובו בזמן להיטלטל בין החיים והמוות מתוך הבלבול בין כוחותיו ויצריו.
הקדוש-ברוך-הוא ברא עולם שקשה שלא להיסחף בו. השפע שבברכת החיים – אשר היצרים שבנו הם, לאמתו של דבר, ביטוי לו - מושך את האדם לחוות יותר, לחוש יותר, וגם להתפכח יותר. חכמי המדרש קושרים את זיהויו של עץ הדעת טוב ורע עם המציאות הזו, והם שואלים: איזה פרי מסמל את הבעייתיות העמוקה הזו? זה צריך להיות פרי המסמל עוצמה כל כך גדולה של חיוּת א-להית, עד שה' מזהיר את האדם מפני לקיחתו, שמא תתקלקל דמותו; ואולם האדם נכנע למשיכה העמוקה שהוא חש אל הפרי הזה, משום שהוא מרגיש שגלום בו רווח עצום עבורו. במלים אחרות אפשר לומר שהחכמים שואלים: מהו אותו כוח דינאמי שאי אפשר לעמוד בפניו בשל החיוּת העצומה שבו, אך מי שיונק ממנה נכנס לסחרור פנימי בין החיים והמוות?
ארבעה מתלמידיו של רבי עקיבא, גדולי הרוח והמחשבה, הציעו ארבע תשובות שונות לשאלה זו: רבי מאיר אמר - חיטה; רבי יהודה - גפן; רבי אבא דמן עכו - אתרוג; ורבי יוסי - תאנה. מה עומד מאחורי כל תשובה?
חיטה:
במקומות רבים בתורה ובתלמוד מסמל תהליך הפיכת החיטה ללחם את יכולתו של האדם לקחת חומר גלם מהטבע ולהפוך אותו לתרבות ולציביליזציה. תהליך יצירת הלחם משקף את יכולות הדעת והיצירה, את המדע והטכנולוגיה. רבי מאיר סבור, שהאיסור על אכילת פרי עץ הדעת בא להזהיר את האדם מפני הסכנות שבדעת וביכולתו של האדם לרתום את הטבע לצרכיו. השימוש בברכה א-להית זו הוא צורך קיומי של האדם, ויש בו צד מהותי ביותר של פקיחת עיניים; אלא שכאשר צורך זה מגויס לסיפוק צרכי האגו ולהשגת שליטה, הוא מביא את האדם ואת העולם כולו אל פי התהום.
גפן
הענבים מסמלים את ההפך הגמור ממה שמסמלת החיטה, כלומר: את איבוד הדעת. לענבים, ובמיוחד - ליין הנוצר מהם, יש כוח מסמם ומשכר. יין, ועוד חומרים טבעיים אחרים, מסוגלים לטלטל את הנפש ולגרום לאדם לאבד שליטה על הכרתו ועל רצונו. משום כך אומר המדרש שיש בכוחם של הענבים "למרר" את חייו של אדם.
הגפן והיין מוזכרים בתורה לראשונה בסיפור על נוח, המשתכר ומתגלגל עירום באוהלו. היין, ומה שהוא מסמל, משקף אפוא צורך שיש לאדם להגיע למצב של איבוד שליטה. הרגשות כגון שמחה, התעלות ותחושת התנתקות מכבלי החומר ממלאים את הנפש; ואולם אם חוויות חזקות אלו באות לאדם ממקור חיצוני, כגון חומר מעורר, ולא בזכות החיוּת הראשונית והפנימית וכוחות הנפש שלו-עצמו, אזי נוצרת אצלו תלות בחומרים העלולה להנמיך את קומתו ולהשחית את דמותו. רבי יהודה רואה אפוא את עיקר בעיית הבחירה של האדם בכל מה שקשור בהתמכרות, בצריכתם של חומרים מסממים. הנקודה העיקרית, לדעתו, היא לא עצם ההתמכרות אלא הצורך להתמכר, והוא זה שעלול לטלטל את האדם בין מוות לחיים מבחינה נפשית, רוחנית ופיזית.
אמנם, כמו בהעצמת הדעת גם בהתעוררותם החזקה של כוחות הנפש יש רווח אמיתי. משום כך יש הרואים בענבים וביין ביטוי חשוב של הופעת הברכה בעולם. אכן, שתיית יין היא לעתים מצווה; בכל מעשה של מצווה אשר בו נדרש האדם לקדש משהו בעולם – חופה, ברית מילה, שולחן השבת והחג - הוא חייב בשתיית יין. היין חושף את הסוד ונותן לו ביטוי; מה יכול להיות יותר מבורך מזה? אלא שכל גילוי של סוד החיים עלול להפוך גם לגילוי של כוחות ההרס שבאדם.
ההתמודדות האמיתית עם היותנו ברואים "בצלמו" מתרחשת בעיקר כאן, דווקא במקום שבו הברכה מתעצמת. זהו גם סוד היצירה וסוד העבודה של איש ואישה, משום שנקודות המפגש ביניהם הן תמיד נקודות השורש של גילוי ברכות החיים הא-לוהיים. אכן, הכוחות החיוניים ביותר באדם, העשויים להיות שורש האחדות בגילוי ברכת פנימיותו, הם גם אלה העלולים להיות שורש הפירוד בין אדם לעולם, בין אדם לאדם ובין אדם לעצמו. ככל שהברכה מועצמת יותר, כך גם מחריף המתח הפנימי של האדם.
אתרוג
יש להניח שבחירת האתרוג כפרי עץ הדעת טוב ורע, מדגישה את אותו יסוד עצמו מהזווית המיוחדת לו, את עוצמות החיים שביסוד נפשו של האדם המהווים מטולטלת עבורו ועבור העולם בין החיים למוות .
נראה שהתפיסה האומרת שפרי עץ הדעת טוב ורע היה אתרוג מדגישה את אותו יסוד עצמו מזווית שונה. את דעתו של רבי אבא דמן עכו מסביר המדרש על פי דרשה בפסוק המתאר את המשיכה של האישה לעץ הדעת: " 'ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה ההוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו...' (בראשית ג:ו) – אמרת: צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין את מוצא אלא אתרוג". קשה לדעת מהי כוונת הדרשה על אודות היחס המיוחד הקיים בין העץ והפרי בעץ האתרוג. אך כידוע, חלקו העיקרי של פרי האתרוג הוא קליפתו העבה. אפשר אפוא לומר שבפרי המסוים הזה מיטשטשת ההבחנה, הברורה בדרך כלל, בין העץ לבין מה שצומח עליו; העץ והפרי מתערבבים יחד.
ננסה לעמוד על משמעותה הפנימית של שיטה זו. פרי האתרוג מסמל כאן את תנועת הנפש של השאיפה לשלמות בכלל, והשאיפה לשלמות רוחנית בפרט. ואולם גם שאיפה זו, על אף כל החיוב שבה, עלולה להביא את האדם להיסחפות ולסחרור פנימי בכל מה שקשור לדעתו ולרצונו. רבים מאתנו בוודאי פגשו בני אדם אשר איבדו שליטה על כוחות נפשם או על יכולת התפקוד שלהם בתוך סביבתם – בגלל תנועות נפש עוצמתיות והארה של אורות גדולים, אשר לא היו להם כלי הנפש להכילם. דוגמה מובהקת לכך היא השלושה מתוך הארבעה שנכנסו לפרדס: בן עזאי שהתאבד, בן זומא שאיבד את שפיות דעתו ואלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה (מסכת חגיגה, דף יד). יש להניח שאירוע טראגי זה שהתרחש בדור של רבי עקיבא השאיר רושם עז ועמוק על תלמידיו.
אפשר להסביר שיטה זו בדרך נוספת: התמזגות העץ עם הפרי מתארת תנועת נפש אשר בה נעלמת ההבחנה החיונית בין תהליך היצירה לבין התוצר. האדם תמיד שואף לממש תמונה פנימית כלשהי של אידיאה או יעד נשגב כלשהו, או להגיע לאמת מוחלטת; ואולם בעולם הזה חייב המימוש הזה להיעשות בדרך של תהליך, מתוך מודעות לכך שהשלם יכול להיבנות רק בשלבים. התעלמות מההבדל בין תהליך ליעד עלולה להביא את האדם לתסכול מעורר ייאוש – או, לחלופין, למערבולת מסוכנת של בלבול בין מציאות לחלום.
תאנה
רבי יוסי, הסבור שפרי עץ הדעת טוב ורע הוא התאנה, מבסס את שיטתו על סיפור גן עדן עצמו. עלה התאנה משמש לאדם ככיסוי למקום הערווה, ולכן נראה שהתאנה מסמלת את המיניות עצמה. על-פי שיטה זו התשוקה המינית היא נקודת החיות של האדם, הן בגופו הן בנפשו. היא מגלמת את ברכת ה' ממש, ולכן יש בה צד של טלטול בין החיים והמוות. היצרים החזקים הללו מבטאים את רצון הבורא בהמשכת החיים ובצמיחתם, רצון הפועם בשורש אישיותם של האיש והאישה באופן כמעט בלתי מודע. כאשר האדם מתמכר לסיפוק האישי שמקנה לו מימושה של התשוקה הזו, הוא עלול להפוך את גילוי הברכה שבו לשורש של פירוד. אך אם, במהלך שנים של בניית מסגרת משותפת ליצירת חיים חדשים, הוא יהפוך את חשיפת ברכת החיים העוצמתית הזו לכלי ליצירת איחוי ואחדות בין שני רצונות נפרדים תלך ותתגלה דרכו העובדה, שעץ הדעת טוב ורע יכול להיות עץ החיים הנטועבבריאה. על-פי מה שנלמד בבית-מדרשו של רבי עקיבא, כל מי שניגש לטעום מפרי עץ החיים - הלוא הוא כוחות החיים העוצמתיים שבנפשו - נוגע בפרי עץ הדעת טוב ורע. אם ייקח מהם למען עצמו בלבד, מות ימותו הוא ועולמו; אך אם ייקח מהם לטובת עולמו של הבורא, לשם מימוש רצונו להפרות את החיים ולגלות את האחדות שבתשתית הכל המחברת את הכל, השפעת ברכת החיים האצורה בגופו ובאישיותו תלך ותתעצם.
הציווי שלא לאכול מעץ הדעת איננו בא רק כדי לכפוף את האדם למרותו של הא-להים, אלא בעיקר כדי להתוות לאדם את הגבולות שבתוכם יוכל להשתמש בכוחות החיים שבו לשם מימוש רצון ה' בחיים. כאמור, התוצאה של האכילה מעץ הדעת טוב ורע היא "ונפקחו עיניהם"; בכל פעם שאדם לוקח מעץ החיים באופן המפר את הציווי הא-לוהי על עץ הדעת טוב ורע, הוא מגלה בעצמו איך ברכות החיים הנטועה בו יכולה להיות פוטנציאל נוסף של רוע, אפשרויות חדשות להשיג שליטה ולספק את צרכי האגו שלו. למשל: בגיל ההתבגרות, כל התנסות הפורצת את גבולות ה"מעשה הטוב" מביאה מייד לפקיחת העיניים, כלומר: לצומת נוסף של בחירה מתוך גילוי אפשרויות חדשות למימוש הברכה לקיים רצון ה' בחיים או מימוש יצרים, מילוי תאוות או השגת צרכי האגו, שלא היו ידועות למתבגר עד כה. ומישור אחר: כאשר האדם למד לפרק את האטום נפקחו עיניו לאפשרויות הרוע הגלומות בכך יחד עם הפוטנציאל האדיר לתרום לחיזוק חיי האדם על כדור הארץ. היות וכל גילוי חדש של כוחות חיים כרוך בגילוי אפשרויות חדשות להרע, טמונה בו העמקת אתגר הבחירה בין טוב לרע.

×

דברי תורה לפרשת השבוע

החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם

בהתחברות אני מסכים לתנאי שימוש ולמדיניות פרטיות

הרשם

✓ נרשמת בהצלחה