חוזים בכוכבים - הם יש בזה ממש?

אִיתְמַר, רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, מַזָּל מַחְכִּים, מַזָּל מַעֲשִׁיר, וְיֵשׁ מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל.

רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל,

וְאָזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דַּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִנַין שֶׁאֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל?
שֶׁנֶּאֱמַר, (ירמיה י) "כֹּה אָמַר ה', אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ, וּמֵאוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחַתּוּ, כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה". גּוֹיִם יֵחַתּוּ - וְלֹא יִשְׂרָאֵל.

וְאַף רַב סָבַר, אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל, דַּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מִנַּיִן שֶׁאֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית טו) "וַיּוֹצֵא אוֹתוֹ הַחוּצָה", אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, (שם) "בֶּן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אוֹתִי". אָמַר לוֹ, לָאו, כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךְ. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִסְתַּכַּלְתִּי בְאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלִי, וְאֵינִי רָאוּי לְהוֹלִיד בֵּן. אָמַר לוֹ, צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלְךָ - שֶׁאֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. מַאי דַּעֲתִּיךָ - דְּקָאֵי צֶדֶק בְּמַעֲרָב, מְהַדְרָנָא וּמוֹקָמִינָא לֵיהּ בְּמִזְרָח. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב, (ישעיה מא) "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק, יִקְרָאֵנוּ לְרַגְלוֹ".

וּמִדִּשְׁמוּאֵל נַמִי, אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. דִּשְׁמוּאֵל וְאַבְלֵט הֲווּ יָתְבִי, וַהֲווּ קָאָזְלִי הָנַךְ אִינָשֵׁי לְאָגְמָא. אָמַר לֵיהּ אַבְלֵט לִשְׁמוּאֵל, הַאי גַּבְרָא אָזִיל וְלָא אָתִי - דִּטָרִיק לֵיהּ חִוְיָא וּמָיִית. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל, אִי בַר יִשְׂרָאֵל הוּא, אָזִיל וְאָתֵי. אַדְּיָתְבִי, אָזִיל וְאַתָא, קָם אַבְלֵט, שַׁדֵי לְטוּנֵיהּ, אַשְׁכַּח בֵּיהּ חִוְיָא דִפְסִיק וּשְׁדִי בְתַרְתֵּי גוֹבֵי. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל, מַאי עֲבַדְתְּ? אָמַר לֵיהּ, כָּל יוֹמֵי הֲוֵי מְרַמֵינָן רִיפָתָּא בַהֲדֵי הֵדָדֵי, וְאָכְלִינָן. הָאִידְנָא הֲוָה אִיכָּא חַד מִינָּן דְּלָא הֲוָה לֵיה רִיפְתָּא, וַהֲוָה קָא מַכְסִיף, אָמִינָא לְהוּ, אֲנָא קָאֵימְנָא וּמְרָמִינָא, כִּי מְטַאי לְגַבֵּיהּ, שְׁוָאי נַפְשַׁאי כְּמַאן דִּשְׁקִילִי מִינֵיהּ - כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְסִיף. אָמַר לֵיהּ, מִצְוָה עֲבָדְתְּ. נְפַק שְׁמוּאֵל וְדָרַשׁ, (משלי יא) "וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת". לֹא מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ.

חכם בגמרא ששמו שמואל וחכם נכרי ששמו אבלט ישבו וראו אנשים שהולכים לעבוד בשדה. אמר אבלט לשמואל ראה את פלוני שהולך לעבודה. הוא לא יחזור כי הוא ישכנו נחש בעבודה. אמר לו שמואל: אם הוא יהודי - הוא יחזור בריא ושלם. ישבו עד שחזרו העובדים מעבודתם ואותו אדם חזר בריא ושלם. קם אבלט והפך את התרמיל של אותו אדם ומצאו בו נחש חתוך לשנים. שאל אותו שמואל מה עשית היום? ענה אותו פועל: כל היום אנחנו אוספים את האוכל שכולם הביאו ואוכלים אותו ביחד. היה היום אחד ביננו שלא הביא אוכל מביתו. והיה מתבייש מאיתנו. כשראיתי כך לקחתי את הענינים בידים ואני אספתי את האוכל מכל הפועלים, וכשהגעתי אליו עשיתי עצמי כאילו לקחתי גם ממנו כדי שלא יתבייש.

אָמַר שמואל לאותו פועל: מִצְוָה עֲבָדְתְּ!!
יצא שְׁמוּאֵל וְדָרַשׁ, (משלי יא) "וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת". לֹא מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ.


ואני רוצה להזכיר לך את הסיפור עם בת רבי עקיבא שמובא בגמרא ללמד שאין מזל לישראל.


מסכת שבת דף קנו/ב
וּמִדְּרַבִּי עֲקִיבָא נַמִי - אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל, דְּרַבִּי עֲקִיבָא הָוְיַא לֵיהּ בְּרַתָּא, אָמְרִי לֵיהּ כַּלְדָאֵי: הַהוּא יוֹמָא דְעָיְילָא לְבֵי - גְנָנָא - טָרִיק לָהּ חִוְיָא וּמִיתָא.
הֲוָה דְאִיגָא אַמִּילְּתָא טוּבָא.
הַהוּא יוֹמָא, שְׁקַלְתָּא לְמַכְבַּנָתָּא, דַּצְּתָא בְגוּדָא. אִיתְרַמֵּי - אִיתֵיב בְּעֵינֵיהּ דְּחִוְיָא. לְצַפְרָא - כִּי קָא שָׁקְלָא לָהּ, הֲוָה קָא סָרִיךְ וְאָתֵי חִוְיָא בַתְרָהּ.
אָמַר לָהּ אֲבוּהָ: מַאי עָבַדְתָּ?
אָמְרָה לֵיהּ, בְּפַנְיָא, אֲתָא עַנְיָא, קְרָא אַבָּבָא, וַהֲוָה טְרִידִי כּוּלֵּי עָלְמָא בִסְעוּדְתָא, וְלֵיכָּא דְשַׁמְעֵיהּ, קָאֵימְנָא, שְׁקַלְתֵיהּ דִּיסְתָּנֵאי דִּיהָבֵת לִי, יְהֵבְתֵּיה נִיהֶלֵיהּ.
אָמַר לָהּ: מִצְוָה קָעָבַדְתְּ!!
נְפַק רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ, "וּצְדָקָה תַצִּיל מִמָּוֶת", וְלֹא מִמִּיתָה מְשׁוּנָה, אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ.

תרגום מילה במילה - שרבי עקיבא היתה לו בת. אמרו לו חוזים בכוכבים שבאותו יום שתעלה לבית הגינה (לחופה) ישוך אותה נחש ותמות. היה דואג על דבר זה הרבה. אותו יום (של החופה) לקחה את סיכת ראשה ותקעה אותה בכותל. במקרה ישבה הסיכה בעין של נחש. בבוקר (שאחרי החופה) כשלקחה את הסיכה היה נמשך הנחש (המת) ובא אחריה. שאל אותה אביה: מה עשית? אמרה לו: בערב, בא עני וקרא (ודפק) בדלת. והיו טרודים כל העולם בסעודה ולא היה מי שישמע אותו. קמתי. לקחתי את מנת האוכל שנתת לי. נתתי לו. אמר לה: מצוה עשית!. יצא רבי עקיבא ודרש "וצדקה תציל ממות" ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה.