חברה מעורבת

כותרת: בנות - בנים

שלום!
ראשית כל, אני שמח שעל אף שלפי הנראה מדברייך צמחת באזור סגור מבחינת דעות שונות לפחות בנושא הזה, את הגדלת ראש והחלטת לחקור או לבקש יותר על הנושא כדי לקבל שיקול דעת נכון.

אני איני רב אך אני מביא כאן מספר מאמרים שנכתבו ע"י רבנים שמסבירים מהי הדרך האידיאלית כיום! מקווה שהם יענו על שאלתך!



{[האם ניתן להתייחס לחברה מעורבת בימינו בתור "לכתחילה", - לאלה המשתדלים לחיות על פי דקדוקי ההלכה?]}
{- הרב אליקים ג. אלינסון -}
אין כאן המקום לברור הלכתי מקיף בשאלות המסועפות הכרוכות בעניין עדין זה (ראה בספרי "בינו לבינה בהלכה", פרק י´ ופרק י"א, האשה והמצוות חלק ב´).
לא באתי כאן אלא להשוות את שתי האפשרויות המעשיות העומדות לפני צעירים וצעירות הנאמנים לתורה ולמצוות, במה שנוגע לעצם קביעת צביון חייהם החברתיים, ולהצביע על סיכונים ומגרעות הקיימים בשתי הדרכים.

מדין התלמוד אין מקום לשאלה העומדת לפנינו. לא שייך "לכתחילה" או "בדיעבד", שהרי מתחילים להינשא בגיל 16-14 ("מצווה מן המובחר – סמוך לפרקן", יבמות ס"ב ע"ב ושו"ע אבן העזר א, ג) והגיל הסטנדרטי לנישואין הוא 18, בעוד שלאחר גיל 20 אף קיים איסור להישאר ללא נישואין, "כל ימיו עברה" (קידושין כט ע"ב). לדעת ה"חזון איש" (יורה דעה, קנב, ב) אפילו לימוד תורה לא נחשב לסיבה מספקת לדחיית הנישואין אחרי גיל זה. במציאות החיים כיום של החברה הכללית, החברה השומרת מצוות ואף החברה ה"חרדית", בהן הגיל הממוצע של הנישואים גבוה בהרבה, כל פתרון הוא בגדר "בדיעבד". השאלה העומדת לפנינו היא רק זו: איזה "בדיעבד" הוא יותר טוב, או פחות טוב, או פחות רע?
למעשה, אחת הבעיות היסוד של הדור הצעיר היא במציאותו של פער זה של גילים, היינו בין הגיל בו קיימת בשלות רגשית ופסיכולוגית לנישואין, לבין גיל המאפשר נישואין מבחינת המוסכמות החברתיות. הרי הפוטנציאל הרוחני והגופני לקיום חיי משפחה קיים כבר בגיל 18, אולי אפילו לפני כן, בעוד שנמנע מהצעיר – מסיבות שהזמן גרמן – לחיות חיי אישות על טהרת הקודש. מתוך כך מתעוררות בעיות פסיכולוגיות ומוסריות חמורות.

השאלה הנכונה שיש להעמיד בפנינו הינה מהו האידיאל. וזאת נוכל לברר רק אם נשקול – לאור המציאות שלפנינו – זו מול זו את שתי שיטות: זו של עירוב חברתי בין המינים בדרך גידולם (על כל הגבלות המוסר וההלכה) וזו המפרידה ביניהם. איזו שיטה עדיפה? באיזו שיטה מן השתיים יש פחות מגרעות מבחינה הלכתית ומבחינת מוסר התורה?

החסרונות בשיטה הראשונה, המעורבת, ובכל זאת מושתת על טהרת הקודש, ידועים לנו היטב.
הקושי העיקרי: קשה להתמיד בדרך הזאת בשמירה על כל הגדרים השייכים למערכת היחסים של "בינו לבינה", וכפי שאמרו חז"ל: "אין אפטרופוס לעריות" (כתובות יג ע"ב), במיוחד, כאשר מגיעים לגיל בו יש נטייה להתקשרות זוגית ("חברות" בין בן לבת). האם אמנם ניתן לעמוד במשך תקופה ממושכת של חברות גם כשהיא בנויה על קשר רוחני-נפשי, מבלי לעבור על הגדרים הברורים של ההלכה, כגון חיבוק ונישוק? (לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים קיים איסור תורה. היינו איסור "לא תקרבו", וזאת בפנויה שהגיעה לפרקה, שו"ת ריב"ש סימן תכה). עם שאמרנו שזהו הקושי העיקרי, מחובתנו לציין כי ידוע לנו היטב שישנם זוגות צעירים יראי שמים שתוכם כברם ועומדים באתגר זה באופן נאות. חס וחלילה להכריז כי זוהי משימה בלתי אפשרית. ר´ ישראל סלנטר היה אומר: "הייאוש הוא החבר הטוב ביותר של היצר הרע". כלומר, שמסית השטן וטוען "הרי בין כך ובין כך תכשל במשימתך, אז למה לך להתאמץ?"

לאלה מבין הצעירים שלמעשה חיים בחברה מעורבת, והתפתחו ביניהם יחסי "חברות", עלינו להעניק שתי הצעות מעשיות:
1. אם ברור שקשרי ה"חברות" רציניים הם, וקיימת ביניהם אהבה של קיימא – אזי שימהרו להתחתן, למרות כל הקשיים החברתיים והכלכליים שיש בדבר, ולו רק כדי למנוע מהם ניסיונות מיותרים, וזאת, אף תוך כדי השירות הצבאי או הלאומי. דירה, פרנסה והמשך לימודים ימצאו את פתרונם, בסייעתא דשמיא, במשך הזמן.
2. עליהם לדעת שכשלון אחד אינו צריך להרתיעם מהמשך השתדלותם לקיום יחסי החברות ביניהם על טהרת הקודש על בסיס רוחני-אישי, וחלילה להם מלומר: "הכל אבוד – לא נוכל לשמור יותר את הדין". חשיבה כזו היא מסוכנת הן מבחינת ההלכה והן מבחינתם האישית, שמא יבואו לידי חוסר כבוד הדדי ואולי אף לסיכון נישואיהם בעתיד. זאת ועוד, אנשים שואפים להתקשר עם אותם בני אדם המוציאים את הפוטנציאל לטוב שבתוכם, ומאידך, בזים לאלה המוציאים את השטחי ואת השלילי שבתוכם. לכן, רק אם יעמדו באתגר זה, סופם שיוקירו כבוד של ממש זה לזו, הוקרה, שתוכל לשמש בסיס איתן לחייהם המשותפים בעתיד.
משל למה הדבר דומה? למי שנכשל בעברה חמורה של לשון הרע. האם יאמר: מכיוון שעברתי עכשיו, כבר מותר לי לספר לשון הרע כל היום כולו?
מי שמתפלל ברכה אחת בתפילת שמונה-עשרה ללא כוונה, האם יסיים, בשל כך, את כל תפילת השמונה-עשרה ללא כוונה?
על כגון זה אמר ה"חפץ חיים": אם תפש אותך השטן ב"שומע תפילה" – תפוס אותו אתה ב"רצה". כמו כן בענייננו. מחד גיסא, אין המשימה של קיום יחסי חברות המושתתים על אדני ההלכה בלתי אפשרית, אם כי היא מצריכה מאמץ נפשי תמידי. אך מאידך, אם לא עמדו פעם אחת בקיום הלכה אחת, אין עליהם להרתע מהמשך השאיפה ההדדית לשמירה מחודשת על גדרי ההלכה, ויש עליהם להתחזק ולהתגבר בדבר, ובמקום הצורך אף לגדור גדרים לעצמם (אולי גם כדאי שילמדו יחד ההלכות הנוגעות לעניין).

אולם, אין זה אומר שצריכים להתרחק עד הקצה האחרון ולהינתק לחלוטין מחברה זאת.

משל למה הדבר דומה, לעיירה, בה החביא עשיר אחד מטמון של זהב מפני גנב ערוך לגנבו. המתין העשיר בדריכות לגנב כל הלילה, וכשהרגיש בבואו, ברח העשיר עם אוצר הזהב והתחבא בעליית הגג. למחרת, סיפר העשיר לחבריו על האירוע, וביקש לחגוג איתם את ניצחונו. אמרו לו רעיו: "אין בהישג שלך תפארה, שהרי הספקת רק לגלות את פחדך מפני הגנב, ואם לא יצליח הלילה, הרי ינסה למחר שנית! אבל, אם היית ממתין לגנב על יד הדלת, וכבואו – תכהו בחזקה בפטיש על ראשו ותפטר ממנו לתמיד, אז היית ראוי לתפארה". בדרך זאת יש לפרש את דברי חכמינו שדייקו בסגנונם, באומרם: "איזהו הגיבור, הכובש את יצרו". כובש ולא בורח! "גיבור" איננו זה המשתדל להתחמק מיצרו, אלא זה הנאבק אתו פנים אל פנים, כובשו ומנצח אותו.

נכון הדבר שאנו מתפללים בכל בוקר: אל תביאנו לא לידי חטא... ולא לידי ניסיון. על אחת כמה וכמה, אל לו לאדם להכניס את עצמו למצבים המזמינים הטרדת היצר וזה בעצם יסוד איסור "יחוד", כמבואר ברמב"ם (סוף הלכות איסורי ביאה). אולם, אין זה אומר שראוי לו לאדם ללכת כל היום ופניו כבושות בקרקע (ראה על כך בשו"ת אגרות משה אבן העזר א, נו ואורח חיים א, מ).

יש לציין, שלעיתים הסיכונים של "שב ואל תעשה" אינם נופלים מהסיכונים של "קום ועשה". זאת אומרת, הסיכונים הנובעים מזהירות יתר אינם פחותים מאלה הנובעים מפעילות יתר. כבר העיר התנא רבי יהושע, בהתייחסו למה שהיה לדעתו בגדר חומרה יתרה: "בו ביום - מחקו סאה" (שבת קנג ע"ב), פירש רש"י: "במדה מחוקה מדדו בו ביום, שהרבו לגזור יותר מדאי, ואין יכולין לעמוד בגזירתם, ומתוך כך עוברין על דברי תורה..."

ואשר לענייננו.

בדרך האחרת, דהיינו לפי השיטה של הפרדה טוטאלית בין המינים, ניתן להצביע על סיכונים ומגרעות לא פחותים במשקלם מאלה הקיימים לפי השיטה של החברה המעורבת. בתור מי שחי בשתי המערכות ומכיר היטב את שתיהן עלי לציין שאינני משוכנע שאלה הצעירים החיים בחברה "נפרדת", חייהם אכן יותר קדושים וטהורים מחייהם של אלו הצעירים המצליחים להתמודד עם האתגרים המאפיינים את החברה המעורבת.

מן הראוי לציין ארבעה מהסיכונים האלה, מהם מעשיים ומהם ערכיים.

1. המציאות שלפנינו:
אילו היה אפשר לבסס את שיטת החיים של החברה הנפרדת על הבדלה מתמדת בין שני המינים, למשל, אילו היה הצעיר נשאר כל ימיו במסגרת ה"כולל", או הישיבה – אז ניחא. ואכן, למערכת מעין זו התייחסו רובם הגדול של מורי ההוראה שראו בה אידיאל חינוכי. אבל, לא לאנשים מעין אלה אנו מתייחסים כאן. בימינו אנו, כל מי שיוצא מד´ אמות של ההלכה, נתקל מיד בבן המין השני. למשל, כשבחור יוצא מבית המדרש באנטוורפן, ופונה לעיסוקו בשוק היהלומים, האם אינו נתקל בבנות העובדות במשרד?
צעיר שיוצא מהישיבה ופונה להשכלה גבוהה, האם אינו נתקל, ברציפות ובאינטנסיביות, בבנות המין השני? האם דרך גידולו הכינה אותו למפגש הזה? וכידוע, כן הוא הדבר אשר לבחור ישיבת "הסדר" במרוצת שירותו הצבאי, וכן הוא הדבר לרובן ככולן של בנות השירות הלאומי במסגרת עבודתן בשדה. ומה היא התוצאה? הוא נפגש בבת הלא-נכונה, על רקע לא נכון, בגישה מלאת תסביכים ונקיפות מצפון! לפתח חטאת רובץ, ואם לא במעשה, אז לכל הפחות בהרהור!
דבר יסודי זה למדתי מתלמיד תמים בכיתה י"א בישיבה התיכונית, שסיפר לי שיש לו חברה, איתה הוא נפגש מידי "שבת חופשית". שאלתי אותו: והאם זה לרוח הר"מ שלך? ענה לי התלמיד: אבל איך אוכל ללכת בדרכו? וכי מה הוא מצפה ממני, שהבת היחידה אותה אראה, תהיה זאת המנקה את הרצפה כאן בכיתה?
סוף דבר, אם כבר אנו פתוחים, במידה זו או אחרת, להשפעת החברה הכללית, הן באמצעות כלי התקשורת והן במישור ההשכלה הגבוהה והעיסוק המקצועי, ואם כבר אנו נתקלים בבנות המין השני – הרי מוטב שיפגוש הצעיר אותה הבת שהוא מתייחס אליה בהוקרה, בחברה שהוא יכול להזדהות איתה, בנסיבות שבהן יש לקשריהם ההדדיים משמעות רגשית ואינטלקטואלית ובמסגרת המושתת על כללי המצוות והצניעות. בנסיבות מעין אלו פתוחה בפניהם האפשרות לשותפות מלאה בחייהם העתידיים, ומפגש מסוג זה יקל על שניהם לרסן ולעדן את הדחפים הטבעיים שבקרבם.
2. התלות בשדכנים:
אין ספק ששיטת ההפרדה בין בנים לבנות מחייבת ביסוס מוסד ה"שדכנות" בצורה קיצונית ביותר. וזאת למודעי, שאין כל פגם בשידוך כדרך מן הדרכים לשם התקשרות בין בני הזוג, שהרי לא כל אחד מוצא בנקל את בת זוגו בחברה המצומצמת בה הוא חי. בכל זאת חשוב להבחין בין "שידוך" ל"שידוך". בכל מקום בו שיטת השדכנות מהווה הגורם הבלעדי בזיווגים, ובהם ההורים הם הגורם הדומיננטי בקביעת בן הזוג, עוברת נקודת הכובד של הזיווג מן ההכרות האישית וההתאמה ההדדית אל גורמים חיצוניים, כגון יחוס אבות, גורמים כלכליים, ואל נתבייש להזכיר, אפילו גורמים עדתיים. נכון הדבר, שגם בחוגים אלה מתחשבים גם עם הנתונים האישיים ומשיכתם של בני הזוג זה לזו, אבל מכיוון שאין לצעירים עצמם ניסיון של ממש, חסרים להם קני המידה להערכה מעמיקה, ובלית ברירה הם מעניקים לגורמים החיצוניים חשיבות יתירה. ידוע לי על משפחות שלא נתנו לזוג הצעיר להיפגש ולו פעם אחת, משום שקבעו שחסר לבחור "הבסיס". מיותר לציין איזה "בסיס" היה חסר. נתאר לעצמנו שגביר העיירה רצה לחתן את בתו. את מי יציע לו השדכן: את בנו של בעל העגלה, או את בן הגביר מהעיירה הסמוכה? מאידך גיסא, אם נפגשו השנים ב"סניף", הלב יעשה את שלו, וכל שאין בבחור פגם יסודי, ההורים בעל כרחם יענו "אמן".

זכור לי כשרבנית בשכונתנו ניסתה פעם להציע שידוכין לבתי. אמרתי לה שילדי יביאו בעצמם את בני זוגם הביתה, ואין דרכנו לקבל הצעות משדכנים. פנתה אלי הרבנית כשכולה תמיהה, ואמרה: "ומה תעשה אם בתך תביא איזה עיראקי...?"


3. התבגרות נפשית:
במשך השנים נתקלתי במסגרת עבודתי הן בנוער שגדל "נפרד", והן בנוער שגדל "מעורב". דומני, שהסתמנה יותר בגרות ויותר בשלות נפשית באותו הנוער שהתנסה באתגרים התמידיים הנובעים מהמפגש עם בני המין השני. ניתן לעמוד על תופעה זו אם בוחנים היטב את רמת שיחת החולין, למשל, בקרב קבוצת בנות שהתחנכה מאז ולתמיד בחברה סגורה ונפרדת. ודאי שעניין זה משתקף גם בשאיפה לעצמאות ובמידת ההתגבשות של האישיות.

4. הינך יפה רעיתי:
ואחרון אחרון, חשוב. אני מאמין באמונה שלמה שתורתנו הקדושה דורשת אך ורק את טובתו של האדם. הרי לא נתן הקב"ה את המצוות אלא לצרף בהן את ישראל. בין הניסיונות המכריעים ביותר בקביעת דמותו של אדם, נמצאים ניסיונות האהבה, על שמחתם וכאבם. נכון הדבר, שעיקר האהבה היא במסגרת חיי הנישואין, היינו אהבה של קיימא בקשר של קיימא, וכמאמר הכתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה ויאהבה..." (בראשית כד, סז). ובכל זאת, כדי להגיע לאהבה בחיי הנישואין יש צורך להתחנך לרגשות אלה: אין לצפות שהם יתפתחו מעצמם, בשלבים המתקדמים של החיים, אם בשלבים הגורליים הקודמים מתחנכים להתעלם מכל רגש, לדכאו, ואף להתבייש מפניו.

מוזר הדבר, ובכל זאת נוכחתי לדעת שנכון הוא: במישור זה יש לעתים יותר מדי מן המשותף בין מתירנים קיצוניים למתנזרים קיצוניים. מאלה, כמו אלה, נשלל הניסיון של רומן של ממש.

לפנינו איפוא נקודת התורפה של השאלה העומדת בפנינו.

לא באתי בזה חס ושלום לתת גושפנקא להתיר אף אחד מהדברים שנאסרו בשולחן ערוך אבן העזר סימן כ"א, וחלילה לנו מלומר שסימן זה או אחר של השולחן ערוך אינו רלוונטי בתנאי ימינו אנו. באתי לציין שבחיי ה"בדיעבד" של החברה שלנו כולה, בה כמעט הכרחי להתחתן בגיל מבוגר, ונפתחות בינתיים שתי דרכים במסגרת ההלכה – לשתיהן חסרונות ולשתיהן סיכונים.

למעשה, בחינוך ילדיי שלי, העדפתי להסתכן דווקא בסיכונים של החברה המעורבת. כיום, לאחר שעברו רובם את משבר גיל ההתבגרות, לא ניתנה לי סיבה לחזור בי.

הערה למאמר זה :
כל הטיעונים שהעלינו למעלה דורשים מערכת חברתית משותפת, אך לא מערכת לימודית משותפת. ואין לקשור את שאלת החברה המעורבת עם שאלת בית הספר המעורב, וזאת מתוך שיקולים שונים.


{[ברה מעורבת כאידיאל חינוכי]}
{- הרב פרופ´ אליעזר ברקוביץ -}
שתי שאלות לרב ברקוביץ
1. האם יש סברת "הוה אמינא" לפי ההלכה לומר – שקיומה של חברה מעורבת, בנים ובנות, היא בגדר של היתר "לכתחילה" בימינו?
2. גם אם נאמר שיש יסוד להיתר כזה בהלכה, האם רצוי לקיים בימינו חברה מעורבת?

תשובות
לשאלה הראשונה התשובה היא חיובית.
אביא לך אסמכתות ספורות.

1. יש ראיה מפורשת שיש "הוה אמינא" שהייתה מציאות כזו של חברה מעורבת.
דווקא מאותה משנה ממנה למדו שיש להפריד בין גברים לנשים, והיא משנת סוכה, פ"ה מ"ב, בה נאמר: "במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים, ומתקנים שם תיקון גדול".
והגמרא: "מאי תיקון גדול?... התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה..."
זה היה התיקון.
אבל מה היה המצב לפני התיקון? היו גברים ונשים במעורב, וזה היה מצב שנמשך מאות בשנים. כי עצם הדבר שעשו "תיקון" משמעו שהרבה דורות קודם לכן לא היה תיקון כזה. אלא מאי – שזה הרי אסור. לכן עשו את התיקון, ומכאן ואילך יש לאסור את העירבוביא.

אלא, שעלינו להבחין היטב בין מה שנזכר במשנה לבין מאמץ חינוכי בתנועה דתית בימינו, וזה לא אותו הדבר.
במשנה מדובר על התכנסות המונית צפופה וגדולה בבית המקדש. חגיגה לאומית שיש בה חשש לשמחה יתירה ולפריצות, ומתוך כך באו חכמים לתקן "תיקון גדול" ולהפריד בין גברים לנשים.

אחרת לגמרי המצב בבני-עקיבא.

בני-עקיבא היא תנועת נוער חינוכית עם אידיאלים, עם אמונה דתית ועם כוונה לפתח מטרות חיוביות בין חבריה. והרי זה שונה לגמרי מכל הנתונים של החגיגה ההמונית שבמשנה. ולכן אין להביא ממנה כל ראיה.
בכלל, איננו מוצאים בשום מקום שיש יסוד לאסור על עשיית מאמץ חינוכי או יצירת מסגרת חינוכית, לשם הדגשת אידיאלים של התנועה – תוך כדי פעילות משותפת של בנים ובנות. אין יסוד לאיסור כזה בשום מקום.

2. ידועה המשנה (תענית פ"ד מ"ח), לפיה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר
באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים...יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרים? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בוחר לך...". מה היה שם? הרי זה ענין של תערובת!
הרי לא הלכו שם לשדכנים. אלא יצאו במחולות.
ואם זה היה אפשרי, על אחת כמה וכמה שיש מקום לתנועה מעורבת עם אידיאלים חינוכיים-דתיים.

3. עלינו לדעת שכל המצב החינוכי של הבנות בזמן המשנה והתלמוד היה שונה בתכלית מהמצב בימינו. מה היה מצב החינוך לבנות באותם ימים?

ובכן, השכלה כללית לא הייתה קיימת. הייתה כמובן מצוות תלמוד תורה, אלא שמצווה זו נועדה רק בשביל הבנים והיה אסור ללמד תורה לבנות. זאת אומרת, שרוב הבנות היו ללא שום חינוך פורמלי. לא כללי ולא תורני.
ואם זה היה המצב, אפשר היה להבין את החשש מפני פריצות בחגיגות המוניות, כמו זו של שמחת בית השואבה.
ואילו היום – המצב שונה לגמרי. בימינו מקבלות הבנות חינוך פורמלי כמו הבנים, השכלה כללית- מדעית, וכן חינוך לתורה ותלמוד תורה. ולכן אי אפשר כלל להשוות את המצב של אז להיום: הן מבחינת הנתונים הכלליים של הבת והאשה בחברה, והן מבחינת השכלתן הכללית והתורנית.

4. לגבי הדין של הרמב"ם לעניין "כבודה של בת מלך פנימה" (הלכות אישות, פי"ג ה´ יא), הרמב"ם כותב: "אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא ינחינה לצאת, אלא כמו פעם אחת בחדש או כמו פעמיים בחדש לפי הצורך. שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה, שכך כתוב: ´כבוד בת מלך פנימה´ ".

מסקנה – שעקרון הצניעות תלוי גם במציאות ובמנהגי הזמן.

בעניני הצניעות יש כלל גדול, שמצא את ניסוחו בתשובת אחד הפוסקים הספרדיים החשובים: שו"ת מהרם אל שאקר, סימן ל"ה, כדלהלן:
"...אבל פניה ידיה ורגליה וקול דברה שאינו זמר ושערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד... ובודאי כי כן היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל, ואפשר דאפילו בעודן על אדמתן בזמן שבית המקדש קיים..." והכלל: "הכל כפי המנהגות והמקומות".

5. גמ´ בעירובין דף ק´ ע"ב, מדברת על קללת חוה: "עשר קללות נתקללה חוה", וביניהן:
שהיא "מנודה מכל אדם וחבושה בבית האסורין". ומפרש רש"י, שהרי "כל כבודה של בת מלך פנימה".
האמנם, "כבודה של בת מלך פנימה" היא כמו להיות "חבושה בבית האסורים", ועוד מכח קללה? האמנם חובת הרחיצה של רגלי הבעל היא בגדר "כבודה של בת מלך פנימה"? וכי איזו "בת מלך" היא שיש לה התחיבות כזו לרחוץ את רגליו של בעלה?
אמנם, זה היה המצב אז. כיון שכך היה מצבה הסוציאלי של האשה, ואז היה זה בגדר "כבודה" של האשה.
ואילו בימינו הרי נשתנה בתכלית המושג "כבודה" של האשה.
אין בזה לומר שאנו חולקים על הגדרים הנ"ל לגביה של האשה בימינו. אלא יש לומר שאלו הגדרים היו לפי המצב של אז. ואילו כיום, גדרים כאלה מנוגדים לגמרי למושגים של "כבוד האשה". וכן לכלל הגדול שבתורה: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".

כאמור, אלו דוגמאות אחדות בלבד ויש עוד לדון בנושא.

ובאשר לשאלה השנייה - תשובתי חיובית, ומשתי סיבות לפחות.

1. הרי אחד העיקרים של בני-עקיבא הוא בנין הארץ.
והשאלה היא האם תורתנו רוצה בקיומו של עם ישראל ובקיומה של מדינת ישראל, או שמא אינה רוצה בעם ישראל ובמדינת ישראל.
אם הגענו למסקנה שהתורה רוצה במדינה בתקופה כזו, אז יש לדעת שאי אפשר לחנך את הנוער במסגרות נפרדות.

מדוע?

שהרי מסגרות נפרדות יביאו מיד לפירוק כל ההתיישבות של בני-עקיבא. הקיבוצים והמושבים, הבנויים כולם על חברה מעורבת ועל חלוקת עבודה, אחריות ושיקול הדעת של אנשים ונשים.
יתרה מזו, יהיה עלינו גם לפרק את המדינה.
כי בימינו הרי זה בלתי אפשרי להשתית את עסקי המדינה על יסוד הפעילות והאחריות של אחד משני המינים. גיוון המקצועות וכן כל הנחוץ לקיומה של המדינה מחייב את שיתופם המלא ועירובם של שני המינים. האם רק הגברים יוכלו להיות רופאים? האם תוכלנה עובדות סוציאליות לפעול בשדה החברתי ללא קשר מתמיד ורצוף עם גברים ובנים של בני המשפחה?
ואם הגענו למסקנה שהתורה רוצה במדינה. עלינו גם להסיק שהתורה אומרת לנו להשתמש במתודות ובאמצעים הנחוצים בשביל כך. זוהי כוונת התורה ומצוות התורה.
ואילו ממה שנעשה בתקופת הגלות – אין להביא שום ראיה למצבנו.
מה שהיה אפשרי בקהילה גלותית, הנו בלתי אפשרי לחלוטין במדינה עצמאית!

2. חינוך נפרד אפשרי רק בתוך הישיבה. בעולם הישיבה ="ישיבה וֶולט" .
אבל עלינו לדעת שה"ישיבה וולט" אינו "וולט", שהרי עולם החיים המעשיים נמצא מחוץ לישיבה. והמסקנה מכל מה שאמרנו היא, שדווקא ע"י החינוך המעורב אפשר לחנך את הנוער לחיים יותר מוסריים לגבי היחסים שבין המינים.

בתנועה כמו בני-עקיבא, הרי אחד העקרונות הוא להורות לנוער את הדרך הנכונה להתייחסות הדדית: זו לזה וזה לזו. באופן מוסרי ודווקא עפ"י דרך התורה.

בלי חינוך כזה יעמוד הנוער שלנו בפני בעיות קשות כאשר יצא לעולם הרחב, ובנקל יכשל כאשר יפגש בנוער חילוני, בחורים ובחורות שבאו מעולם המנוכר לגמרי לערכי היהדות בענייני אתיקה של המין.
ומשום כך הייתי אומר שדווקא החינוך המעורב הוא שיוביל אותנו לחיים יותר מוסריים ויותר טהורים, כפי שהתורה דורשת זאת מאתנו.


{["בן דתי נפגש עם בת דתית"]}
{ - הרב מנחם לויטס -}
השאלה של הפרדה בין בנים לבנות בפעילויות של בני-עקיבא, הנה אספקט אחד של הבעיה הכללית בנושא הפרדה בין המינים בכל שטחי הפעילות החברתית – בעיה שחז"ל היו מודעים לה וטופלה על ידם בכמה דינים ותקנות (ראה קידושין פ-פא).

חז"ל הכירו בקיומן של המתח הטבעי הקיים בלבו של האדם, הנתון לפיתוי היצר, אבל גם בכוח הרצון שהוענק לו ע"י הקב"ה כדי להתגבר על יצרו.

מתוך כך אמרו חז"ל שה´ ברא את האדם בשתי נטיות: היצר הטוב- המפנה אותו לעשות את הטוב. והיצר הרע- המטה אותו לעשות את הרע (ברכות ס"א ע"ב).
והם מדריכים את האדם לעירנות מתמדת של היצר הטוב על מנת שיתגבר על היצר הרע (שם ה ע"א).

עם זאת לא יעצו חז"ל לדכא לגמרי את היצר רע, כיון שבלעדיו האדם לא יוכל להוליד, או להיות מעורב בפעילויות פרודוקטיביות אחרות (בראשית רבה, ט, ט).

(ראה גם במסכת יומא סט ע"ב: כאשר היצר הרע נכלא בכלא לשלשה ימים, לא יכלו למצוא ביצת תרנגולת בת יומה בכל ארץ ישראל).

מאידך, עלינו לעבוד את ה´ בשני היצרים: ביצר רע כמו ביצר טוב (משנת ברכות פ"ט מ"ה).

אמנם, התורה בעצמה מכירה בכך שלעתים יש לעשות ויתורים ליצר הרע, כמו בדין של אשת יפת תואר (דברים כא, י-טו). עם זאת הכירו חז"ל בצורך למנוע ככל האפשר כל מצב העלול לעורר את היצר הרע.
לכן הם קבעו גדרים כדי למנוע ערבוב המינים במקרים של התכנסויות המוניות (קידושין פא ע"א). כאן הם המשיכו את המסורת של זמן בית המקדש, כאשר בזמן חגיגת בית השואבה, נעשה בחצר המקדש תיקון גדול כדי להפריד בין המינים (סוכה נא ע"א).

אחת מתקנות החובה שנקבעו ע"י חז"ל כדי להקטין את גירוי יצר הרע היא בשטח הלבוש, וזה בעיקר באחריותה של האישה.
האישה שאינה מתלבשת בצניעות מוגדרת כעוברת על דת יהודית = הנורמות של התנהגות יהודית (משנת כתובות, פ"ז מ"ו).

למעשה, אסור לאיש לקרוא קריאת שמע בנוכחות אשה החושפת חלקי גוף אשר כרגיל הם מכוסים (ברכות כד ע"א, שו"ע סימן ע"ה).

מה יכולים אנו ללמוד מהמקורות הנ"ל כדי להדריך את תנועת בני- עקיבא?

בתחום זה, כמו ברוב התחומים של ההלכה, אין תמימות דעים מוחלטת של דעה ופרקטיקה.

כמה מחמירים יותר, וכמה נוטים להקל. דוגמא רלוונטית לחלוקה כזו, היכולה לשמש כעיקרון כללי, נמצאת בסיפור הבא (קידושין פא ע"א).

רב אחא בר אבא ביקר אצל חתנו רב חסדא, נטל שם את נכדתו הקטנה והניחה בחיקו.

רב חסדא הביע את התנגדותו למעשה, בצטטו את שמואל, שאמר: "אין משתמשים באשה" (רש"י: "שלא ילמדנה להיות רגילה בין אנשים").

רב אחא השיב: "אני מסכים עם דעתו האחרת של שמואל, שאמר: "הכל לשם שמים" (רש"י: "ואין דעתו אחריה לחיבת אישות, אלא לחיבת קורבה, ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה").

עלינו לקבל את הנחת היסוד שהפרדה מוחלטת בכל הפעילויות כדי לדכא אינסטינקטים נורמליים הנה לא רק בלתי רצויה ובלתי נחוצה, אלא גם לא תשיג את מטרתה המוצהרת.

ידוע הסיפור על בתו של שלמה המלך אשר אביה ניסה לשמור אותה מבודדת מכל מגע עם בחורים, אבל ללא הצלחה. מכאן יש ללמוד כי ההיפגשות בין בן לבת היא בלתי נמנעת, ומוטב שפגישות כאלה תעשינה במסגרתו של ארגון ובהשגחתו – מקום בו היצר הטוב מקבל עידוד ותמיכה כדי להתגבר על היצר הרע.

(ראה גם היחס הקיצוני של רבי יוסי מיוקרת, אשר הביא לטרגדיה – תענית כד ע"א).

יש להביא עדות גם מההפרדה הקיצונית של נשים ערביות. ואמנם התלמוד מציין (קידושין מט ע"ב) כי "תשעה קבים (מתוך עשרה) של זנות שירדו לעולם נטלו - ערביא".

אין ספק שהפעילות של תנועת בני-עקיבא מונחה ע"י העיקרון של "לשם שמים". לשם חיזוק החיים הדתיים, כפי שהובנו ע"י תנועת המזרחי, והכוללים פעילויות בהן בנים ובנות נפגשים באופן חופשי.
כמובן שבכל מקרה יש הכרח לשמור על התקנות הראויות של חז"ל בנידון, כמו צניעות בלבוש ואיסור "יחוד".

התכנסויות חברתיות מעורבות יובילו במרוצת הזמן למוסריות יותר בריאה וליסוד חיי משפחה יותר מאושרים – וזוהי ההבטחה הטובה ביותר להמשך קיומו של הדור שומר תורה ומצוות.


{[תשובות לשאלות, בזכות החברה המעורבת]}
{- הרב דניאל שילה -}
1. האם לדעתך יש כיום צורך חיוני לבני-עקיבא כתנועה מעורבת, בנים ובנות?
תשובה: כתגובה למבוכה השוררת כיום, ברצוני לחוות את דעתי כי תנועת בני-עקיבא על מתכונתה הנוכחית, כחברה מעורבת, עם שמירת כל גדרי ההלכה בעניינים שבין המינים – הנה חיונית וחיובית, ולפחות במציאות דורנו קיומה הוא לכתחילה. ואלמלא הייתה קיימת, צריך היה להקימה!

2. למה אתה מעדיף את בני-עקיבא כתנועה מעורבת על פני תנועת נוער דתית שאינה מעורבת?
תשובה: תנועת הנוער המעורבת מכינה טוב יותר לקראת האתגרים הדתיים של החברה בימינו, ומכשירה את הצעיר הדתי לחיי המעשה אליהם הוא עומד להיכנס.
אני מאמין שהמפגש בין המינים יש לו ערך משמר, וגם יש לו האפשרות של העברה הדדית של מסרים דתיים, חינוכיים ואידיאולוגיים. מסרים, שכל אחד משני המינים קולט במוסד הנפרד בו הוא מתחנך (ישיבות בני-עקיבא, אולפנות ובתי ספר דתיים), ומעביר אותם לזולתו.

3. האם אין חשש שהעירוב בין בנים לבנות יביא לטשטוש הגבולות שבין המינים?
תשובה: לשם כך יש לנו הלכות על עניינים שונים הנובעים ממצב זה כגון תופעת החברות, ויש להתייחס לכך בתנועה.

4. במה אתה רואה את ההבדל בין מציאות החברה המעורבת כיום לעומת מציאות החיים של הדורות הקודמים?
תשובה: ההבדל בינינו לעומת הדורות הקודמים הוא בחינוך שקיבלו הבנות.
הבנות דאז לא קיבלו, בדרך כלל, מטען דתי רוחני, וחונכו לקיום מצוות בלבד. כיוון שכך, לא יכלו להוות דוגמא חינוכית. ואכן היו מוציאות כל זמנן בדברי הבאי ככתוב בספרים.
בתנאים כאלה היה המפגש בין המינים נעדר כל תוכן רוחני, ורק המשיכה ההדדית יכלה לפעול שם, עם כל תוצאותיה השליליות.
בימינו, כשהבנות מקבלות חינוך דתי מקיף, ויש אצלן צימאון לקיום מצוות מעמיק ולדעת א-לוקים כמו אצל הבנים, ולפעמים אף יותר, עשויה חברתן לחזק את הבנים בהשקפתם ובקיום המצוות. וכן להוות לא רק כח מקבל כי אם גם תורם ודוחף לדבר מצווה ולמשימות לאומיות וחינוכיות שדורנו זקוק להם ביותר.

כל הדברים לעיל היו ביסוד ההנחות להקמתה של תנועת הנוער הדתית לפני יובל שנים, וקיבלו משנה תוקף בימינו, לאחר הניסיון החיובי שהצטבר בשני הדורות שעברו, מאז ועד עתה.





( לרקע כללי: הרב אלינסון הוא מחברם של כמה ספרי הלכה בענייני אישות. ספרו "האשה והמצוות", חלק א´, נחשב לספר לימוד יסודי, בארץ ובתפוצות. הרב ברקוביץ הוסמך לרבנות בבית המדרש ע"ש הילדסהיימר בברלין, וכן הוסמך ע"י הרב הראשי של קלויזנבורג, ר´ עקיבא גלזנר, וע"י ראש ישיבת מיר, ר´ לייזר יודה פינקל.שימש רב בברלין לפני השואה, ואח"כ היה רב לידס (אנגליה) ובבוסטון. עשרים שנה עמד בראש המחלקה למחשבת היהדות בבית המדרש לתורה בסקוקי, שיקאגו (אחת הישיבות הגדולות בארה"ב).
עלה ארצה ב- 1975
הרב לויטס הוסמך לרבנות בישיבת ר´ יצחק אלחנן בניו-יורק, ושימש שנים רבות ברבנות במונטריאול (קנדה).עם עלותו ארצה נתמנה לראש "המכון לספרות הפוסקים" שע"י "אוצר הפוסקים" בירושלים והנו חבר "המרכז העולמי" של המזרחי
הרב שילה למד בישיבת בני-עקיבא כפר הרא"ה, בישיבת "מרכז הרב" וב"כרם ביבנה". כיום רבו של המושב נחלים.)