התנתקות

ב"ה


שלום,


אני מרגיש שאילו רק היה סיפק בידי, היה ראוי ונכון לשבת עכשיו ולהגדיר את המשימות המצפות לנו בתקופה הקרובה.
ראשית יש לחלקן לארבעה מישורים:
1. המישור האישי - כאן יש מקום להרבה עבודה עצמית. לחדד את האמונה שלי שה´ מנהיג את העולם, ללמוד להבחין בין שנאת המעשה לבין היחס לאנשים, לא לפגוע באיש, להאמין שהתהליך הנפלא שהחל עם תקומת ישראל בארצו לא נפסק אלא ה´ ממשיך להוביל אותנו בארצנו.
לדעת - להרגיש - להפנים את האהבה שלנו לכולם, ללמד את עצמי להקשיב לדעות האחרות ולראות מה אני מקבל מהן, ועוד.
בעיקר - להדגיש שהמשבר הזה נועד בראש ובראשונה לצמיחה. לבירורם של מושגים. לא להניח לאמונתנו ליפול אלא ללמוד מכל המתרחש כיצד מתקדמים קדימה.
אמונה בגאולה אינה אמונה על תנאי. אמונה בגאולה כוללת גם התמודדות עם קשיים.
2. המישור האמוני - תפילה היא התמודדות אמיתית. גם אמירת תהילים. עבודת ה´ והפלת תחינה אינה חוסר מעש אלא מעשה גדול, חשוב ונכון.
3. המישור הציבורי - לשהות במקומות בהן מתבצעת מחאה. אומנם, תוך הקפדה מסויימת על החוק. אבל - להשמיע זעקה. עמ"י זקוק לזעקה שלנו. היא בונה קומה נוספת ומאפשרת לנו להתקדם קדימה בנתיב העולה בית אל. כבר למדנו מפי רבותינו שהמיוחד בבכי של יהודי, הוא שבמהותו הוא בכי של תקווה ובנין. אנו בוכים בתשעה באב לא רק מתוך אבילות על הבית שנחרב אלא מתוך צפיה לבניית הבית השלישי. גם כאן, המחאה צריכה להיות מחאה של בניין, של תקווה.
4. המישור העתידי - מסתבר שתנועת ההתנתקות משקפת נתק עמוק שיש בתוך העם. מה חלקנו בנתק הזה?! כיצד מתקדמים קדימה? מה עושים כדי לראות ברכה? האם אנו מחוברים? לומדים יחד, גרים יחד, פועלים יחד?! מה הן גבולות ההתחברות שלנו, על מה נוותר ועל מה לא נוותר? איך נוסיף אור וצדקה, חסד ועשיה?
זה מתחיל בארגון הצדקה השכונתי, פעילות בדוכני מעייני הישועה, ועוד. לבנות הבנה וקשר עם הסביבה. כמה שיותר.


אני מאמין שהכל יעלה לרצון, "עת צרה היא ליעקב, ממנה יוושע".



כל טוב,


שי