שאלה
שלום.
אני עולה לשביעית, באה מרקע דתי מאד ולומדת באחת האולפנות הנחשבות. אני בעצמי ממש ממש דוסית, וזה בא לבד. אני מאמינה בדברים, לא עושה רק בגלל שאמרו לי ובאמת משתדלת להקפיד על הכל הכל, ובכלל נראה לי שהדת היא חלק מאד מאד מרכזי בחיי. אין לי שאלות באמונה במישור הבסיסי, האמונה שלי היא מצד אחד מאד תמימה (פשוט ברור לי, ואני מרגישה שיש ה' והוא דואג לנו) אבל מצד שני מוצקה ומבוססת כך שהשאלה שלי היא אמנם עקרונית לי אבל לא מהווה בסיס לאמונה, אני בע"ה לא אשבר גם אם אני לא יודעת תשובה לשאלה כזאת..
ולעצם השאלה- כשקורים דברים "רעים" כולם תמיד אומרים שצריך להתחזק בעקבותם. לי זה לא ברור איך אפשר להתחזק ממשהו שבמציאות הקיימת נראה לי מאד רע (למרות שהכל לטובה בסופו של דבר...)? אני מוכנה לקבל את זה שצריך להתפלל, לבקש ולזעוק לקב"ה (ואני גם עושה את זה) וכמובן להודות לו ולא להתעלם מהניסים.
אני רוצה ברשותכם להמשיל את הדברים וכך אולי להסביר את כוונתי: ילד אוהב את האבא שלו בד"כ. גם כשהוא מכה את הבן לצרכי חינוך. לדוגמא: הבן הכניס את ידו לשקע החשמל, אביו הכה אותו ביד ומאז הילד לא חוזר על זה, וכשהוא מבין, הוא אפילו אוהב את אבא של ב ג ל ל המכה שנתן לו.
אבל אם אב מכה את הבן על דבר שעשה, והבן לא מבין מדוע המעשה כ"כ גרוע/ לא רואה ששום תועלת צמחה מהמכה הוא לא יאהב את אביו ב ג ל ל המכה הזאת. כמובן שהוא ימשיך לאהוב אותו, אבל ברור לכולם שהאהבה הזאת לא צומחת מתוך המכה הזאת אלא מדברים אחרים... ככה אני מרגישה (ואני כותבת את הדברים אחרי מפגש מקרוב עם מספר לא קטן של מקרים של אובדן..) כשחברות שלי נפצעו בפיגוע, היתה תקופה נוראה בהתחלה, אבל האמונה שלי רק התחזקה מאז, וחוץ מזה שעכשיו אחרי שנה, אני רואה אותן חיות ונושמות, מתוך מקרה כזה מקובל עלי וברור לי שאני אגיע לאהבת ה' עצומה. אבל בזמן האחרון הכרתי מאד מקרוב חברים ומשפחות שאבדו הורים. אל המוות עצמו, מתוך נק' מבט של תורה ובמיוחד בגלל שנהרגו על קידוש ה', אני לא מתייחסת כאל דבר שלילי. לאדם שנהרג טוב, ואין לו טוב גדול מזה, הרב קוק באורות הקדש אומר שהמוות הוא התגברות החיים ובזה אני מאמינה בכל מאודי , אבל כואב לי מאד מאד ( ואני בחורה רגישה) על מי שנשאר כאן עם החסר, על אותם החברים שהפכו יתומים. וזה דבר, שככל שננסה, בראיה שלנו, בעולם הזה, לא נוכל לראות שום טוב שי
תשובה
שלום חני,
טוב שאת שואלת. גם מי שחזק באמונתו צריך להתקדם ואחת הדרכים לכך היא שאלות.
את צודקת שיש תופעות שעליהן נאמר "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם", ובכל זאת ננסה לקרב מעט את השאלה הגדולה אל יכולת הבנתנו.
ישנן תופעות שלא נועדו כדי שאנחנו נתפעל מהן, נראה ונתאהב בה' יותר, אלא לצורך אחר. לדוגמא: אדם שמת בגיל צעיר כי ה' יודע שבמצבו הנוכחי הוא נמצא בשיא, שממנו הוא רק יתדרדר. כמו שכתוב במדרש קוהלת רבה על בעל התאנה שלא ליקט את התאנים בזמן והן התליעו. "יאמרו בעל התאנה יודע אימתי עונתה של התאנה להלקט ולוקטה. כך הקב"ה יודע אימתי עונתם של הצדיקים להסתלק מן העולם ומסלקם" (שימי לב- מדובר על צדיקים!) .
גם ילד לא תמיד מבין למה יש משחקי הרכבה שבהם מכניסים בליטות לשקעים, אבל להכניס מזלג לחורים של שקע אסור. הוא לא יתקרב לאביו מתוך הבנה במקרה הזה, אך אביו עושה מה שצריך כשהוא מונע ממנו. כשיש אמון (דהיינו אמונה), הבן יודע בתוך לבו שאביו דואג לו, גם אם האיסור מתסכל אותו וגורם לו לבכות. לפעמים ילד פשוט לא מסוגל להבין את השיקול של הוריו.
צריך לזכור תמיד שהמרחק בינינו ובין החכמה האלוקית גדולה בהרבה מהבדלי החכמה של מבוגר וילד.
באנו לארץ כדי לבנות פה ממלכת כהנים וגוי קדוש. אנו רוצים שקט ונורמליות אך ה' מעורר אותנו דרך חסדים וגם דרך מכות, כדי להעמיק מהי דרכינו ולא לברוח מיעודנו. נסי לדמיין איך היינו נראים מבחינה רוחנית בלי אותם אסונות. יש חשש שנשקע בבינוניות ונסתפק בקיים. כעת יש תחושה שמוכרח לבוא שינוי, ואנו מנסים לפעול עבורו. מי במחאה פוליטית, ומי במצוות ומעשים טובים. גלוי לעין שהצרות מסובבות גם תנועה עצומה של חסד ורגישות כפי שמעידים האבלים עצמם, ובזה יש תיקון גדול בעולם. יחד עם המכה ה' שולח גם את התמיכה, כמו שכתבה יהודית דסברג שמגדלת את שני נכדיה היתומים, שרואים עין בעין את השגחת ה' על היתומים. גם דיבורים של אמונה והתחזקות שיצאו דווקא מפיותיהם של הורים שכולים ובנים יתומים, מועילים לפעמים יותר מעשרות שיעורים. איננו יכולים לומר בוודאות מדוע ה' עושה כך ולא אחרת ולהסביר כיצד ומדוע הוא מנהל את עולמו, אך מתוך התבוננות על המציאות במבט של אמונה נוכל לראות הרבה פעמים כיצד מתוך הרע והחושך צומח אור גדול.
יהי רצון שנזכה להתעלות מתוך החסד ולא נזדקק למכות שיזככו אותנו. המשיכי בקשר עם הנפגעים שאת מכירה.
שלך
טל, חברים מקשיבים