שאלה
כבוד הרב שלום
אני בחורה בת 18 עוד מעט. עברתי לפני שלושה חודשים ניתוח אורטוגנטי שבו מכניסים את הלסת התחתונה פנימה (שבלטה החוצה לפני כן). ניתוח עבר בהצלחה ברוך ה' ולא נכשל עפי כל הדעות ואני בריאה ושלימה תודה לאל. אחרי שלושה חודשים אני רואה שאני לא אוהבת את התוצאות. התוצאות רחוקות מהציפיות שלי. זה לא שזה בא לי לפתע פתאום. זה היה הדרגתי התחלתי להבחין שהנפיחות בצדדים לא יורדת ואז גיליתי שזה ישאר ככה תמיד ושזה בעצם לא נפיחות אלא איך שהוא סידר לי את העצמות בלסת. אני לא אוהבת את איך שאני נראית. כואב לי ועצוב לי אני כל הזמן חושבת על זה ועצובה למה זה קורה לי. מדוע ריבונו של עולם עושה לי את זה אחרי שהתחננתי אליו כל ערב לפני יום הניתוח להיות מרוצה מתוצאות. אני לא מאמינה שקורה לי דבר כזה שאיני מרוצה לא עלה בדעתי שיהיה לי כזה דבר, אין לי פנים לבוא להורי ולספר להם אחרי שהוציאו ממיטב כספם על ניתוח בסדר גודל כזה ויום אשפוז בבי''ח פרטי. כבוד הרב אני לא מדמיינת. חשוב לי לציין שאני בחורה לא מפונקת וריאלית מאוד. אני לא בתפיסה של: וואלה, לא יצא טוב הולכים מתקנים כאילו זה מכולת. ממש לא. אני התייעצתי עם עוד 2 רבנים שאמרו לי לנסות לעבוד על זה מבחינה נפשית ולא לספר לאמא ואבא, אין!! אני לא יכולה ולא רוצה!! ניסיתי לעבוד!! אני יודעת שהבעיה שלי היא ברת שינוי ובידי הרופא לטפל בזה. בן אדם לא מבין מה זה להיות במקום של אחד שעבר ניתוח ולא מרוצה. כל כך כואב לי ועצוב לי ורק על זה אני חושבת. אני כועסת על אבא שבשמיים למה הוא עשה לי את זה.... מפחיד אותי לומר את זה לריבונו של עולם אבל זה מה שאני מרגישה.. אכזבה!!... אני יודעת שאנשים לא עלינו נמצאים במצבים יותר גרועים חולי וכו' שלא נדע.. ומי שישמע אותי יאמר שאני מפונקת שחושבת רק על עצמה.. אני לא יכולה שלא- זה יושב עלי ואוכל אותי יום יום. כל צעד שאני עושה מכוון על הכסף שאני רוצה לחסוך לתיקון הדבר. זה לא שאני מנסה להכניס את עצמי בכוח ליאוש ולדיכאון!! ממש לא!! אני יודעת מה אני רוצה ואני רוצה לשנות את מה שלא נעשה לי טוב!! הרופא הבטיח לי משהו וזה לא קרה. כל כך עצוב לי. לא רוצה לעבוד על זה מבחינה נפשית נמאס לי לשמוע את התשובה הזאת כל הזמן.אני ממש לא חושבת שזה כמו מכולת שאם לא רוצים מתקנים יופי.. ממש לא!!..אני חיכיתי לניתוח הזה מגיל 15!! והנה זה יצא רחוק מציפיותי
תשובה
שלום
אני מבין לליבך, וכואב את כאבך.
הבה נחלק את ההתמודדות לשלושה חלקים-
ראשית, הקב"ה. הוא אינו פועל על פי התכנון שלך, אלא לפי רצונו העליון, שכולו טוב גמור. העובדה שאת חשה סטירת לחי ממנו היא תחושה לגיטימית, ומותר לא להבין את הקב"ה וגם מותר לחוש אכזבה ממה שנגרם לך בהשגחתו. אולם בצד התחושות הללו יש לזכור שהאכזבה היא בשל היותנו רואים רק חלק מן המציאות. גבוה מעל גבוה שומר, ועלייך לתת אמון בד' ולא רק להאמין בו. לתת אמון בטובו ובהשגחתו. כך שיש מקום לתחושות וטענות לשמיא, אך בצידן הבנה שבאמת יש מענה אלוקי לטענות רק שאינך מבינה אותו כעת. הרעיון הזה קל לכתיבה אך קשה מנשוא לביצוע. אני יודע. אולם זו האמת העמוקה והדורשת.
שנית, הורייך. עלייך לספר להורייך מה עובר עלייך, משום שכך הם היו רוצים ובעיקר משום שהם יוכלו לסייע לך בחיבוק ובהבנה.
אל תבקשי מהם מימון מיידי לשינוי הפנים, אלא קבלי על עצמך לחסוך במשך כמה שנים כסף, ואז בסיוע חלקי שלהם תעשי שוב את הניתוח. או לחילופין אם הורייך יכולים כלכלית, תכניתך להחזיר להם בעתיד היא תכנית הגיונית. בנוסף, עלייך לבדוק יחד עם ההורים אם הביטוח אינו מכסה את התוצאות המאכזבות של הניתוח. יתכן שתופתעי לטובה.
ולסיום, הצד הנפשי. את צודקת בכך שאת רואה חשיבות ביופיו של הגוף שלך. האסטטיקה היא דבר טוב וחשוב הן תורנית הן נפשית. אולם תזכרי בצד זה שהנפש היא העיקר. לא רק היא קיימת, ולא שבה הפתרון. אלא שהיא העיקר, ועל כך עלייך לשמוח- שאת אדם אינטלגנטי ורגיש המסוגלת להתמודד במורכבות עם המצב, גם אם הגוף אינו יפה בעינייך דיו. ובנתיים, נסי לקבל את המראה שלך כעובדה לעת עתה, ככל הניתן, ולהתמקד בצדדים נוספים של חייך. אל תתני לעצב להפיל אותך לתהומות, זה לא יעזור וגם יזיק כפליים.
חיזקי ואימצי, המשיכי לשתף במה שכואב לך, וננסה לעבור את זה יחד.
בהצלחה