התמודדות בחידון התנ''ך...

הודיה היקרה,
ראשית - סליחה גדולה על העיכוב הגדול בתשובה.
אני מקווה שעוד אוכל לעזור לך.

בעניין שאלתך- קודם כל התרגשתי מאוד לקרוא את השאלה שלך, כי מעבר לשאלה הפרקטית - איך לומדים לחידון התנ"ך, צירפת את השאלה ה´מידוֹתִית´ שלך - איך אני לא נופלת ללימוד לשם הכבוד, איך אני מתמידה, שאלה שאלות שלא נוגעות רק ללימוד לקראת חידון התנ"ך, אלה שאלות שאנחנו נתקלים בהן בהרבה צמתים בחיים שלנו, והתמלאתי הערכה למראה גילך הצעיר, יחסית, ולשאלות שמטרידות אותך. בעיניי זה מעיד על רגישות ובגרות שאשרייך שניחנת בהן.

כמו שהזכרתי, השאלה מתחלקת לשני חלקים- א. מידוֹתִית, ב. פרקטית.
החלק המידוֹתִי נחלק גם הוא לשנים: 1. איך מתמודדים מול הרצון לכבוד, 2. איך עובדים על מידת ההתמדה.

אני אנסה לענות על החלקים השונים ומקווה שיסתייע בעדי לעזור:

[החלק המידותי]
[עניין הכבוד]
הקב"ה ברא אותנו עם כבוד. כבוד לעצמנו ולזולתנו. העניין בכבוד הוא מינונים מדוייקים וצורות התנהגות.
כבוד במידה נכונה - הוא ענווה, וכבוד במינון מופרז הוא גאווה.
מהי ענווה? - היכולת להכיר בעוצמות ובחולשות שלי. לפעול עם העוצמות שלי, להגשים כשרונות שטמונים בי, לפעול בתחומים בהם אני טובה, ולצד כל אלה - להכיר בנקודות החלשות שלי, אפילו להעיזר באנשים בנקודות בהן אני חלשה. להכיר את עצמי, את המעלות לי ואת החסרונות שלי - [זוהי ענווה].
אם כך, מהי גאווה?- לנפנף בהישגים שלי, לבקש את מרכז תשומת הלב לכל תנודה ותנועה שלי, ולא להודות בחסרונות שלי.
הכבוד במינון הנכון, הוא הכבוד מתוך ענווה. כשאת מקבלות מחמאה על משהו שהוא באמת את, על דבר שהשקעת בו את מרצך וכוחך, על דבר שבעומק ליבך את יודעת שעשית - זוהי קבלת כבוד חיובי, אך כשאנחנו נהנים לשמוע את רשימת ההשגים שלנו שוב ושוב, למרות שאת חלק מהדברים לא עשיתי לבד, למרות שפה ושם - הקרדיט בכלל לא מגיע לי, ויותר מזה - הרדיפה אחר פרסום כל מעשה טוב שעשיתי - זה , נראה בעיניי, גובל בגאווה.
כבוד טוב, הוא כבוד שאני לא רודפת אחריו, כבוד ´שקט´.
לא זוכרת איפה שמעתי את האימרה הבאה - כאשר נותנים לי יותר כבוד ממה שאני חושבת שמגיע לי – לחשוב על הפעמים שאני חושבת שמגיע לי כבוד ולא נותנים לי... כלומר לשמור בלב על איזון ועל חוסר תלות בכבוד.
אז, איך אנחנו מתמודדים על הרצון הזה להיות בעלי כבוד, ייידעו שאני טובה, אני חכמה?
לעניות דעתי הרצון שלנו, הצורך שלנו בהכרה מהסביבה נובע מכך שאנחנו לא בטוחים בעצמנו. אנחנו זקוקים לאישור על הטוב שבנו. נראה לי שמרכז העבודה בדבר הזה הוא להתחיל להאמין בטוב שהקב"ה נטע בתוכנו. כשנהיה בטוחים במתנה הזו שהקב"ה נתן לכל אחד ואחד, שהיא עצמיותו וייחודו – אז לא נזדקק לכבוד אז לא נפש את הכבוד. קל לכתוב את המילים הללו, אבל , איך מגיעים לשם?
אני מציעה כיוונים, כי בסך הכל – כל נפש מגיעה בדרכה לביטחון בטוב שבה, יש שמוצאים את השלווה הזו בתפילה, ויש בפיתוח כישרון מסויים שלהם, יש אנשים שיוצרים פנקס אישי ובו הם כותבים בכל יום שלושה דברים טובים שעשו, כל אחד מוצא את דרך החיזוק המתאימה לו.
מלבד זאת – בעומק הדברים הלימוד לחידון תנ"ך הוא תובעני והוא דורש הרבה השקעה. לי באופן אישי לא נראה שאדם שמשקיע כל כך הרבה ממרצו ומזמנו מוּנע [רק] על-ידי גאווה. נראה לי שיש בפנים גרעין של רצון ללמוד תורה, להיות בקיאים בפרטיה, ורק היצר הרע שלנו טורח לנפנף מול עניינו בדגל מזוייף ולומר לנו – ´בשביל הכבוד שלכם אתם לומדים תורה´, גם מול היצר הזה צריך להתמודד.
ודבר נוסף – עיקר החידון הוא הלימוד.הלימוד נשאר לשנים ארוכות, הזכייה אורכת יום של חידון, והיום שלמחרת בעיתון...

[עניין ההתמדה]
חשבת פעם על קורבן התמיד?
זה קורבן שמוקרב [תמיד], כל יום, פעמיים ביום, אפילו ביום כיפור.
איזה קשה! להתמיד בכוונות ובעבודת הקורבן הזה פעמיים ביום, כל יום, כל השנה...
אבל הקורבן הזה מלמד אותנו דבר חשוב. התמדה. שמו ל הקורבן מרמז לנו על מהותו – להתמיד, לעבוד את ד´ בעקביות.
אין ספק שיש דברים שקל לעשות אותם כי הם חד פעמיים, אין ספק שיש דברים שקל לעשות אותם כי הם מוגבלים בזמן, ואין ספק שבמשימה ש´אין לה סוף´ – ההתחלה מלאת התלהבות שהולכת ודועכת...
אז – מה עושים? אומרים שדרור וינברג הי"ד, היה אומר: "אין תרוצים – יש תוצאות". זה משפט שנראה אולי מאוד צבאי וקשוח, אבל יש בו גם מהאמת לחיים הפשוטים שלנו. אנחנו צריכים לשאוף למקצועיות לא רק בתחום המעשי-צבאי, אלא בחיינו הפרטיים – לקחת פרויקטים אישיים – ולעמוד בהם, ולהשקיע מחשבה וזמן בתכנון ובביצוע, וגם כאן נכנסת הענווה – לבנות תוכנית לפי היכולות שלי, לא ´לקפוץ מעל הפופיק´, להציב מטרות שאני יכולה להגיע אליהן אחרי שהערכתי את המצב והיכולות בצורה אמיתית.
[התמדה באה עם השקעה, עם תכנון עם חזון ומציאותיות. התמדה היא שילוב של כל-כך הרבה דברים, אבל היא בראש ובראשונה מראֶה על החשיבות שאנחנו מייחסים לאותו דבר מסויים].
לדוגמא, וסליחה על פשטות הדוגמא – אם לי חשוב נקיון הפה שלי, אני אקפיד לצחצח שיניים יום יום פעמיים ביום... את החשיבות של זה מחדירים לנו בגיל צעיר, והיום, כמבוגרים זו כבר פעולה אוטומטית אצלנו.
אז, איך עושים את זה בצורה מעשית – בהתחלה את תצטרכי תזכורות, ו´נודניקים´ מהטלפון, ואפשר לבקש גם עזרה מהחברות, בתזכורות, ואח"כ לאט לאט תראי שלימוד בכל יום הופך לחלק מסדר היום שלך.. זה תהליך איטי, שדורש את הסבלנות שלך, אבל הוא גם מאוד תלוי במוטיבציה וברצון שלך.
כמו שכתבתי מקודם – ההתמדה היא הראי לחשיבות שיש בעינייך לאותו מעשה.


[החלק הפרקטי]
לפני הכל חשוב לזכור שהחידון הוא אמצעי, והלימוד הוא המטרה.
הזכרתי כבר כמה טיפים. זה קצת כמו מבצע צבאי
א. להתפלל על זה. ["כל דבר שאתה רואה בו חיסרון או שלא התפללו עליו בכלל או שלא התפללו עליו מספיק" ](שולי רנד מצטט את רבנו נתן, בסרט אושפיזין)
ב. לא ללמוד לבד. לנסות ללמוד עם עוד חברה, זה מדרבן כשזה בשתיים, ולפעמים להתחלה זה קל יותר ללמוד בזוג. יש בזה גם משהו מחייב יותר...
ג. לקבוע סדר לימוד הגיוני, ולבנות אותו לאט לאט... בהתחלה תוכנית ללימוד ספר בראשית, ולאט להתקדם הלאה, עם הפקת לקחים ומסקנות מצורות הלימוד ומכמות הזמן..
ד. לקבוע שעה קבועה ביום ללימוד
ה. לא להלחץ. גם אם ייקח לך שנתיים ללמוד, המטרה היא הלימוד, והחידון הוא ה´גירוי´ שנותן מעין תמריץ ללימוד.
ו. אל תשכחי, האהבה שלך לתנ"ך וכושר הזיכרון שלך לא ניטעו בך סתם. אלה חלק מהכוחות שנתן לך הקב"ה תפתחי ותשתמשי בהם בתבונה :-)

כולי תקווה שהצלחתי לעזור, ולו קצת.
אם יש שאלות נוספות, אם משהו לא ברור, או אם את רוצה להמשיך לשמור על קשר תוכלי או להתקשר לקו של חברים מקשיבים: 1599-5000-54 בימים א´-ה´ בין השעות 21:00-1:00 בלילה, או ליצור איתי קשר בכתובת המייל שלמטה.

הודיה, אני מאחלת לך הצלחה רבה בשתי החזיתות – במלחמה נגד רדיפת הכבוד, ובהתמדה שאני בטוחה שתשיגי.
יהיה רצון שהקב"ה ימלא משאלות ליבך לטובה לעבודתו יתברך.
באהבה ובאמונה גדולה –
אביגיל
Avigail.p1@gmail.com