שאלה
לרב שלום,
יש לי שאלה קצת מסובכת, אני מודעת לעובדה שהרב לא יכול לענות משהו ספציפי משום שהוא לא מכיר את הדמויות הפועלות. אבל אני אנסה בכל זאת לתאר את המציאות בצורה אמיתית ככל האפשר.
אני יוצאת עם בחור מזה חודשיים וחצי, מההתחלה הגדרנו לעצמנו שאנחנו לא נילחץ- ניקח את זה לאט. משום שהיה, ועדיין יש, משהו בסיסי טוב מבחינת הזרימה בינינו, נוח איתו, אפשר לדבר איתו, הוא טיפוס שתופס מורכבויות שזה חשוב לי מאד.
אבל לצד כל אלו, יש כמה תכונות שאני לא בטוחה שהם מתאימות לקשר רציני לכל החיים.
הוא חסר ביטחון עצמי, והדבר משפיע על תחומים רבים בחייו- הוא לא דוחף את עצמו, ולא עומד בדברים שהוא רוצה (אין התאמה בין מה שהוא אומר הרבה פעמים, לתכלס, לשטח, והרי actions talk louder)
ומעבר לכך יש כל מיני תסבוכים שהוא צריך לפתור עם עצמו מבחינה נפשית.
אני יודעת שבמערכת יחסים- יש נשען, ויש המשמש משענת ומתחלפים בתפקידים הללו.
אך כרגע ההרגשה שלי היא שאם אני לא דוחפת אותו- הוא לא ידחוף את עצמו.
הדבר גם נוגע מבחינה דתית, אין לו שאיפות מגובשות, הוא מעוניין להיות דתי גם בהמשך אבל הוא נוטה להיות מעורפל מבחינת הדרישות שלו מעצמו- לדוגמא, כששאלתי אם הוא רוצה להקדיש עיתים לתורה, הוא אמר שהוא מקווה. אבל הוא לא יכול להתחייב.
מצד אחד אני רואה בכך חיובי, הוא לא מטייח, מנסה להיות אמיתי עם עצמו ואיתי ככל האפשר. ומצד שני- אני חושבת שהוא משתמש בחוסר ההתחייבות הזו כאפשרות של ממש ולא רק כ"בלית ברירה" וזה מפחיד אותי.
דיברנו על כך מספר פעמים והוא יודע שאני מצפה ממנו להשתנות, והוא מעוניין לתת לקשר צ'אנס. אני מפחדת שזה יגיע לנקודה בה זה נגרר. וגם תוהה- האם זה נכון לחכות לבן אדם שיעבור את התהליך הזה- שהוא התבגרות, מציאת פוקוס ומיקוד בחיים, שהרי זה יכול לקחת המון זמן וגם הוא מצידו- ובקשר אלי, לא יכול להבטיח לי שום דבר.
משום שכרגע זה המצב- אני מחכה. והנקודות שמבטאות את כל מה שאמרתי, חוסר ההתחייבות, העצלות וכו' כל הזמן צפות וגורמות לי עצמי, לא לרצות להיקשר עד הסוף, להתנדנד.
מהי הגישה שלדעתך אני צריכה לנקוט? ומעבר לכך מהי הנקודה שאני צריכה לעבוד בה על עצמי בסיטואציות הללו?
מאד מודה על ההקשבה וההבנה.
א'
תשובה
שלום וברכה
הבירור שאת מנסה לעשות אינו "שאלה קצת מסובכת", אלא מחד גיסא עניין שגרתי ומצד שני עניין הנוגע במהות החיים. הדבר כל כך תלוי בשאלה מי את, הרבה יותר מהשאלה מי הוא.
מניסיוני למדתי כי לא טוב שבני זוג העומדים בפני חתונה יניחו כי בן הזוג השני ישתנה לאחר הנישואין. אדגיש כי יש שינויים רבים במשך השנים – חלקם הגדול אינו נובע מהחתונה אלה ממהלך החיים – אולם השינויים הם לאוו דווקא לכיוון שחושבים שצריך שיהיה, ובכל מקרה לא מבססים נישואין על עיקרון זה. בעבר היו כאלה שאפילו המליצו בפני הומוסקסואלים להתחתן כי אחרי הנישואין הכל יסתדר, וב"ה היום אימץ רוב מוחלט של הרבנים את ההכרה שאסור לומר דבר כזה, ושהנחה זו אין לה על מה שתסמוך.
לפיכך, השאלה היא כיצד את חיה עם זה. סביר להניח כי אם תיאורך נכון את תהיי המשענת לאורך החיים כולם. זה קורה בזוגיות, ובעיקר צריך להבחין כיצד את חיה עם העובדה שאת המשענת, וכיצד הוא חי עם העובדה הזו. יש ביחסים האלה, כפי שכתבת, יופי מיוחד בשל הכנות שיש בו, ומצד שני זו הכרעה שלך בנכונות להיות במקום הזה לאורך החיים כולם.
אני מציע אפוא כי תיפגשי עם עצמך ותשאלי את עצמך אם זה מתאים לך, בנסיבות החיים בהם את חיה ובדפוס הזוגיות שמתאים לך. אם זה לא מתאים – נראה מדברייך שלך עצמך שחבל על הזמן. אם זה מתאים לך ואת תחיי כך בצורה שלמה עם עצמך מהכרה ברורה שעל כך התחתנתם – אין כל סיבה שלא להעמיק את הקשר.
כל טוב ושמחינו בשמחות