שאלה
שלום,
בצורת העבודה בהתגברות על התאוות ראיתי שתי גישות שנראות (לפי הבנתי אותם) סותרות ורציתי לדעת מהי הגישה הנכונה לנו או אולי האם יש ישוב בין שתי הגישות.
הגישה הראשונה היא הגישה של בעל התניא שכותב בפרק כו' כי כיון שכולנו בדרגת בינוניים, כל הזמן יצוצו ויעלו מחדש אותם התאוות אך עבודתנו בעולם הוא כל פעם להתגבר עליהם מחדש וזה גורם לדברים נשגבים בשמיים וכו'.
מצד שני, אני מבין מחסידות ברסלב שצריך להתגבר על התאוות לגמרי עד שיסולקו כאילו לא היו. ב"חיי מוהר"ן", הוא כותב כיצד התגבר לגמרי על תאוות האכילה ועוד תאוות עד שכאילו הם לא היו אצלו בכלל.
אז מה הדרך האמיתית - זה טוב שכל פעם צצים התאוות ועבודתנו הוא להתגבר עליהם כל פעם מחדש.
או -
אנו צריכים לנסות להתגבר על התאוות עד כדי סילוקם לגמרי ועקירתם מן השורש עד שהם יעלמו מממש?
תשובה
בס"ד
אין מחלוקת מה צריך להיות. המטרה היא "וליבי חלל בקרבי" דהינו – כמו ברסלב. אבל רק אנשים כמו דוד המלך מגיעים לזה והבינונים צריכים להתמודד כל פעם מחדש. אנחנו בנתים בינונים. והלואי נהיה צדיקים.